למרות הסיפור ה'קצת אלים' כדאי להגיע למקום לפחות לטיול רגלי לארוך החוף, רגל במים רגל בחוף

בשולי איזה חמסין של עונת מעבר, יצאנו, חברי ואני, לצלול מצפון לחוף תל ברוך. "שם" הבטיח החבר "ממש על הקו החוף, מלא דגים. אפשר לצלול עם שנורקל ומסכה היישר לעולמם של הדגים, לשכב במים הראש עם המסכה ולתת לדגים להתרגל לנוכחות שלך. בשלב מסוים הם מפסיקים לפחד ממך ואפילו מתקרבים ונושכים בך קלות". היה יום חם, הים חלק כמשטח פורמייקה מתוצרת טובה. ואמנם, שייטנו לנו בשחייה עצלה מעל הסלעים, בין המון דגים, מסוגים שונים. אלה השלימו עם הנוכחות שלנו והתייחסו אלינו כקרובים רחוקים, סקרנים, שהגיעו מירושלים. וכך ריחפנו במים מרותקים מהחיים הסוערים שמתחת למים.

ברגע מסוים התקרבתי אל החוף לסדר משהו במסכה הצלילה, עמדתי במים על אי של חול, בין הסלעים. בעוד אני מתעסק עם מסכת הצלילה, אני רואה במים הצלולים סרטן גדול מהלך במהירות לעברי. לתומי חשבתי, מה יש לסרטן בריא לחפש אצלי? הפגנתי אדישות. שראיתי שהבחור משחיז את הצבתות הבנתי שאני היעד. כמו שלמדתי בצבא זינקתי באוויר תוך הסתערות לאחור ושמרתי מרחק בטוח מהאויב. הסרטן עשה חושבים, הביט אלי במיליון עיניים בעוד הצבתות עובדות (יכולתי ממש לשמוע את נקישת המספרים מסרט 'המספריים של אדוארד'). הסרטן גילה סבלנות תקיפה, חיכה ששוב אפנה לטפל במסכת הצלילה ובחוצפה הסתער על הרגל שלי. גילתי את מלוא הגמישות, והרחקתי ממנו את הטרף, (זאת אומרת הרגל שלי). הבחור עקשן, איגף וניסה שוב לתקוף, רגע לפני שהצבתות נסגרו על רגלי הגיע חברי לראות מה המהומה, הסרטן שראה שהגיע תגבורת הלך לאחור בהליכה המשונה שהצבתות משיכות לאיים עלינו ונסוג למסתור הסלעים.

מעודדים מההצלחה בשדה הקרב המשכנו לצלול, אחרי דקה ראינו מחזה נדיר, מאות סרדינים נמלטים במהירות משני דגי טונה ענקיים. להקת הסרדינים הסעירה את חלקת המים בקפיצות של הישרדות, הלהקה הגיעה מאוד קרוב לחוף לשמחת האנפות שרק חיכו לרגע הזה.

מה אגיד לכם, המצב אלים מחוץ למים וגם מתחת למים.