שבת שלום, מוגש לכם עוד סיפור לשבת. תודות על העריכה לנאווה שטמר. מקווה שתהנו (דובי זכאי)

אלברטו, היה נוהג לישון כששדה של אשתו, ברטה, תחוב בפיו. כך היה נרדם. ידיו אוחזות בשד הגדול ופטמתו תחובה עמוק בפיו. מדי כמה דקות ותוך כדי שינה היה יונק במרץ, משתנק לרגע מחוסר אוויר ואחר חוזר לשלווה ונשימה רגועה.

ההרגל חדש יחסית. זה קרה לראשונה לילה אחד, לפני כמה שבועות, כשאחרי מעשה אהבים צנח אלברטו תשוש לצד רעייתו. זו, חיונית ממנו, ערנית וזוממת, מיהרה לפרט בפניו את בקשותיה ליום המחרת, עוד בטרם הבעל יתקרר מהנאתו. כשהוא חצי רדום והלום מהנאה, הנהן בראשו ושלח הבטחה שמחר עם שחר יוציא את כלי העבודה ויתקן את הצריך תיקון בבית ובחצר. בעוד אלברטו משלים את גניחות ההנאה האחרונות, ברטה הייתה נוהגת להגיש לבעל המסופק את רשימת רצונותיה לסידורים בבית. ואלברטו בחיוך מטופש, מסוחרר מחדוות המין שניתנה לו בשפע, היה מהנהן בלהט, מבלי לחשוב על מה הוא מסכים.

אבל בינתיים יש לו עוד בקשה קטנה, ממש זעירה, אותה לחש לברטה כשהוא בוחש במשמניה, משהו ממש פעוט: שתניח לו להירדם כשפיו עסוק במציצת פטמתה התפוחה. מאז אותו ערב הוא מתעקש מדי לילה להירדם בצורה זו. לומר את האמת, בתחילה זו הייתה מחמאה לברטה. אמנם לא היה לה נוח לישון כל לילה באותה תנוחה ומפעם לפעם, כשהייתה מנסה לזוז, היה אלברטו נאחז בה כטובע, מהדק את ידיו על השד הרך ומוצץ בתאווה רבה. אחר היה נלחץ אל גופה הגדול, מתחפר בחומה כגור שחושש מבריחתה של אמו. אבל ברטה אישה מעשית. אין היא יכולה ואין בכוחה להאריך את המנהג הזה. כמה שבועות זה די והותר. מספיק לו. בשנים עברו שדי הענק שפעו חלב לילדיה. עתה הילדים גדלו, הסתלקו מהבית עם בנות זוגם ואבריה הנדיבים שימשו את אלברטו. בלילות הקיץ החמים מצא בהם צינה נעימה ובחורפים הקרים מקום לטמון את ראשו. לומר את האמת, בפעמים הראשונות המציצה הלילית וההתעסקות בגופה הסבה לה עונג, אך במשך הזמן, החובה להגיש לו את "המנחה" מדי לילה עצבנה אותה.

כשמשכה את הרוך ממנו, אלברטו התייפח כילד. הוא התרפק עליה ושפע הבטחות לסידור דברים בבית. למען האמת, בינינו, הבית נראה כחורבה. משעמד בדיבורו ולמחרת קיים את ההבטחות (אתם יודעים, פה התקין מנעול, שם סידר את השער החורק, גזם את ענפי העץ שהפריעו לכניסה) הסידור נראה לברטה נוח, מה גם שבאחד הערבים הגיש לה מנחה נאה לשולחן ארוחת הערב – זוג עגילים מעשה מחשבת וזהב. מאחר ומוסדות הבית עמדו איתנים, הכול צבוע ומסודר, עגילים נאים פיארו את בדל אוזנה הייתה ברטה נינוחה, והניחה לבעלה החומד לנום את שנתו כשפיו מלא בה.

האמת, אלברטו לא היה חרוץ מי יודע מה. את עבודתו כחשמלאי זוטר במפעל סמוך סיים לפני כמה שנים ועתה חי על כספי הפנסיה הלא נדיבה. כמעט כל היום היה מוטל בפוזה אחרת של רביצה בבית. כל עבודות הבית היו על כתפיה החסונות של רעייתו. מלבדן נהגה להוסיף מעט כסף לתקציב המשפחה מעוד עבודה שסידרה לעצמה – מכירת בצק להכנת לחמים מיוחדים. משפחות קבועות בעלות יכולת כלכלית הזמינו לעצמן בצק למאפים נאים וטעימים פרי ידיה. רוב שעות היום היו ידיה משומנות ממרגרינה זולה. התנור במטבח היה מעצים את חום היום. אלברטו, שכבר הבנתם היה עצל, הכריז ביום פרישתו שיציאתו לפנסיה היא בכל התחומים. הוא מפסיק לעבוד במקום העבודה המשעמם שלו וגם מפסיק לעסוק בשטויות שמטילה עליו רעייתו. עד שהבין שבהכרזה יש עסקה, ובקצה העסקה יש 'תן וקח'. כשגילה את השכר הנדיב בלילה לעבודות היום, תיקן את ההכרזה והיה מוכן להתגייס לעבודות מוגבלות. קצת מאמץ ביום תמורת תשלום נדיב בלילה. וכך היה עמל על תיקון פה ושם, סחיבת הכביסה, סיבוב משעמם עם הכלב הזקן, קטיף דוקרני ומעייף של לימונים מעץ הלימון בחצרם ולעיתים משימה קשה של סחיבת הקמח מהחנות הרחוקה. לקראת הלילה היה מתמלא עזוז ומרץ, זריז כשד ומלא חנופה כנועה. למרות רביצתו הנרפית במשך היום על הספה, למרות רפיסותו חסרת המעש, ברגע שברטה חלפה לידו, היה תופס מלוא כף ידו את עכוזה הרוטט. לפעמים, אם היה במצב עמידה, היה מועך את אחד מדדיה ומטה את ראשו עם חיוך נהנה, לינוק מהחיים שהעניק לו החזה הדשן.

אחרי כמה שבועות של הגשת המנחה, ערב אחד החליטה ברטה שנמאס לה לישון קבוע על צד אחד. נמאסה עליה השינה הטרופה ונמאס לה להניק אותו מדי לילה. לכן, בישרה ליונק שהלילה היא ודדיה ישנים לבד וגבה מופנה אליו. אלברטו לא אהב את הרעיון שהרחיק אותו מההר הרך והנעים, שעדיין נמצא בטווח של הושטת יד. הוא ידע שעבורו הלילה יהפוך ליום אם לא ימלא את פיו בה.

אך ברטה התעקשה. היא הרחיקה ממנו את אוצרותיה ואיימה עליו שאם הוא ימשיך להתחנן, היא תעבור לישון בסלון. אז, הבטיחה כבעלת נכסים מול המשכיר הדל, יש סיכוי שישן זמן רב לבד, בודד במיטה הגדולה. אלברטו, הנזוף התגולל על הספה בסלון והכין את עצמו לקראת לילה טרוף. ואמנם כשעלו על יצועם ואחרי שכבה האור בחדרם, חרקה המיטה ברעש הקבוע. אלברטו הזדחל אליה כשאברו זקוף וחיבק את ברטה מאחור. הלחיצה הקלה על גבה, חום גופו והמחשבה על ההנאה, סובבו את ברטה אליו. בחשיכה הנוגה בחדר הזיעו אל הנאתם. כשהסתיים חלקו בגניחות הזהירה אותו לבל יתקרב אל גופה וכדי לתת תוקף לדבריה, הפנתה אליו את הגב ועשתה עצמה ישנה.

אלברטו, שאלימות בדרך כלל עייפה אותו, היה נינוח ופשרן כדי שלא יתאמץ מדי. הוא כשל בניסיון השלישי לסובב את רעייתו אליו, ברטה נהמה לעברו ואחרי דקות ראה עצמו ישן לבד, לרוחב המיטה, ומסיים את הלילה בציפייה נואשת לגופה. את הלילה הראשון כגמול מיניקה עשה בערות מוחלטת. הוא קם, הסתובב בסלון וחזר לראות את גופה הגדול נח על המיטה. כל אבריה פרוסים לפניו והוא אינו יכול להושיט יד ולקחת. שיחזר את טעם הרוך בפיו שהיה מנתו בכל לילה. עוד פעמיים ניסה להתגנב, לפתות אותה באומרו שיתקן הכול, יעשה, וילך, ויבוא, אך לשווא. תחינותיו נפלו על אוזניים אטומות. אחרי הסירוב השני הילך בכבדות אל הסלון, צנח אל הספה הישנה ושקע בשינה נטולת הנאה. בחלמו התנודדו מול עיניו שדיים ענקיות והוא מושיט את ידיו אליהן, והן מרחיקות עצמן בחן שובב ממנו.

ברטה הייתה עסוקה מאוד לקראת סוף השבוע. ידיה עבדו בזריזות עת הכינה את הבצק ואחר כך קלעה את הצמות למאפי השבת. בדרך כלל הייתה עבודתה נעשית בכבדות, תוך אנחות על מר גורלה. מפעם לפעם הייתה שכנה פוקדת את מטבחה ובעת שהייתה ממתינה לבצק המשובח שיתפח, הייתה יושבת ומעניקה לברטה שעת חסד, מתובלת בסיפורי רכילות עסיסית שעשו לה את החיים קצת יותר ורודים. השיחות הבטלות נוטפות הרכילות, השכיחו ממנה את התנור החם במטבח. באותו בוקר, שהסיוטים לא הרדימו את אלברטו, צנח בשעות הבוקר אל המיטה להחזיר לו שעות שינה, הלילה המסויט גזל ממנו את שנתו, והוא סגור בחדרו שוכב במיטתו וחפור בכריתו.

וכך כשאלברטו נם בסיוטיו, אל מטבחה של ברטה הגיעה שכנה. היא לא ממש חברה טובה, אך היא נוהגת לקנות שלושה מגשים של 'עצב החלה' (ברטה קראה למוצריה כך, כי בעצב ילדה אותם. כך נהגה לומר). השכנה, אסתר, אישה בת גילה של ברטה, בערך חמישים פלוס מינוס וגם אצלה ילדיה נטשו את הבית. הפרוטה הייתה מצויה בכיסו של בעלה, מלך, כך קראו לו אף כי הדר של קבצן זקן היה לו. במקום לטרוח על חלות לשבת, מדי שישי הייתה מגיעה אל ברטה, רוכשת חלות לפני אפייתן, חוזרת הביתה להעמידן בתנור ואז הבית היה מתמלא בריח הנעים של האפייה. מלך היה חוזר לביתו מעוד יום שהוסיף ממון לממונו והשבת הייתה נכנסת למעונם של הזוג אפופה בריח אפיית חלה נעים. כמעט כל השבת נח הריח המתוק על הבית והפך לאחד מסימני השבת. אחרי שיחה בטלה של שתיהן, כשברטה יותר מאזינה מאשר דוברת, הניעה השכנה את לשונה ועברה בסיפורה אל בתי השכנים הקרובים. חלק מסיפוריה היו גוזמאות שהגה ראשה הקודח של אסתר וחלק היו סיפורים שנשענו על גזע רופף של אמת, והענפים שצמחו מהגזע היו פרי דמיונה. כך פירטה איך מחלונה הצדדי ראתה את הזר הנכנס לבית השכנה והוסיפה כיד דמיונה מה עושה זו בין הסדינים כשבעלה אינו בבית. סיפור נוסף שהתגלגל מלשונה היה איך שכן אחר התגלה בליל ירח, מרחף בשבילים, כשנעליו אחוזות בידיו. בהמשך דיווחה על צעקות בבית אחר על נערה המסרבת לעזור במלאכות הבית, ועוד ועוד רכילות שכונתית, עדכון מלא על השכונה מוגש כראוי לשכנה העמלה. וברטה אינה יודעת דבר וכדי לדעת מה קורה היא ממתינה לדיווח השבועי של אסתר.

ברטה כאישה מעשית, מאזינה, רושמת לעצמה בראש, מנקה את עמוד הבסיס של הסיפור מהרכילות הנדבקת אליו ומותירה לעצמה את הטעון שמירה. מעולם לא הוסיפה רכילות מתוך ביתה לשכנה. היא ידעה שהסיפור שלה יקבל רגלי איילה ויהלך בכפר בתוספת פרטים פרי דמיונה של השכנה ויגיע גם לבתים הרחוקים של הכפר. ברגע של חולשה, הזיעה מחום התנור וממלאכת הלישה עמעמה את דמותה של השכנה היושבת ולוגמת קפה. מעומק המחשוף של ברטה עלתה אנחה כבדה, הזדחלה בין שדיה, מילאה את הגרון ופרצה החוצה כזעקה שבסופה יבבה. "מה לך? "נבהלה אסתר. לרגע חששה שידיה המשומנות של ברטה לא יסיימו את החלות וריח השבת יעלם מביתם. "קרה משהו?" "לא, לא," חזרה להכרה ברטה. "סתם חשבתי על משהו." "מה מה?" האיצה בה השכנה שהבינה שסוף סוף אולי תגלוש מברטה מנת רכילות עסיסית שתעניק לה בלעדיות על רכילות המוצלחת שלה. "כלום, כלום," מחתה את הזיעה ברטה.

"סתם משהו מעצבן אותי," הרגישה איך הבריחים הכבדים של חייה נפרצים, איך עוד רגעים המידע על ביתה ובעלה יזרמו בשטף למפל זורם של מילים שיתרוננו סביב ספל הקפה של השכנה.

זו, תלגום אותו עם הקפה ומיד אחרי שהחלות יהיו מוכנות תסובב את ישבנה הגדול ותתחיל להפיץ את הסיפור בין בתי הכפר. אבל כמו בתנור ענק, שהבריחים החלידו, נשרו והאש נשלחת אל החלל, לא יכלה לעצור את השטף ורשמה, כאילו הכתיבה לאסתר, את סיפור היניקה שמנעה מבעלה. הרחמים העצמיים הציפו אותה. היא סיפרה על סיוטיו בלילות שמנעה ממנו, אבל מהר מאוד הגיעה לסבל של עצמה. "לא יכולה, לא יכולה." שמעה עצמה מספרת איך היא תופרת את הסיפור המשובח לאסתר המרכלת, אך הסוגרים כבר השתחררו. המילים נשלחו כשמיכה מחממת ועטפו את אסתר המופתעת, וזו כלאה אותה צמוד לגופה, סופגת את העסיס שברכילות. בעיניים פקוחות ומוח פתוח היא רושמת כל פרט, בונה את הסיפור מעוטר בשבבי דמיונה הפורה. אין ספק שיהלך בכל הכפר ויעבור מאישה לאישה כאש בשדה קוצים.

ואחרי, כשהחלות היו סדורות בתבנית שהביאה אסתר כשהן קלועות, משוחות בצהוב הביצה וממתינות לתנור, הבינה ברטה את הטעות. החלות האלו יהיו הפתיח, התוספת הדלה לרכילות העסיסית שתסעיר את הכפר. ברטה עוד לחשה לאסתר את המשפט שאומרים כל אלה שנכשלים בלשונם. "שיישאר בינינו, טוב?" ביקשה ומבט עיניה מושפל, יודעת שהיא כבר הפסידה. הסיפור שלה כבר בנה את הרגליים, עתה הוא לומד ללכת במוחה של אסתר וילמד לרוץ מבית לבית, ידוע שהרכילות זריזה כאש בשדות קוצים. בדמיונה המיוסר היא רואה את אסתר מרחפת מבית לבית עם חיוך ענק שהיא מספרת את הרכילות ומתענגת על העסיס עם עיניים עצומות, מי יודע הסיפור כה טוב שאולי גם יגיע לכפר הסמוך.

אסתר כבר הייתה מוכנה ללכת, מאשרת בחטף לשכנתה שהסיפור יישאר בניהן, כמובן. לרגע לא חשבה להוסיף את אש המידע לכל השכנים, אלא תכננה מי תהיה הראשונה שלה תספר. רגע לפני שהרכילות יוצאת לדרכה, באותם הרגעים הבודדים שהתבנית בידה וריח הבצק מטריף את אוויר המטבח, הסתובבה אליה ברטה ורמזה לה שתתקרב אליה. אסתר הניחה את המגש וניגשה אל ברטה. מחככת גופה בגופה, כאילו יד המקרה, קרבה את ראשה אל אוזנה של ברטה ולחשה לה: ״הלוואי, הלוואי ומלך שלי היה עושה את זאת, אני כמהה לנגיעה, ללטיפה. על יניקה אפילו לא חולמת. מעולם לא ינק מלך שלי, הוא רק בטש בשדי כשהרגיש שזוהי חובתו בהולדת ילדים. אחרי בננו הרביעי, נסכר עולמו. לא נגיעה, לא מילה, סתם גוף שעומד לשימוש ואין משתמש בו," חייכה בעצב.

ברטה, בתבונתה, למדה משהו על אודות שכנתה. לרגע חשבה על אושרה. זו היא שדוחה את אלברטו מדי לילה, ורגע אחר ראשה היעיל חשב על פתרון לעצור את אש הרכילות בשדות הכפר. "שבי, שבי," לחשה-ציוותה על אסתר. "שבי. רוצה עוד קפה?" ניסתה לפתות אותה, "ראי את העוגה, כרגע יצאה מהתנור." ריח הקינמון אפף את המטבח החם, הקפה נמזג, העוגה נפרסה וידיה של אסתר כבר חופרות בעוגה החמה, מפרידות אותה לגושים ריחניים אפופים באדים. היא מגישה אל פיה ונושפת מעט לצנן את החום.

עיניה של אסתר הפליגו למחוזות רחוקים. היא הרגישה שהיא חייבת בסיפורה תמורה לברטה. "שנים שלא נגע בי מלך. הוא בא, אוכל, זועף ומיד נכנס למיטה ונעלם מחיי עד הבוקר. ואת," מבט עיניה הפך לזהוב חולמני, "ואת," המשיכה את החלום, "רק צריכה לדחות כל הזמן את הגבר שלך. את לא מבינה שאת מאושרת? מאושרת!" קולה של אסתר התרומם לזעקה: "את מאושרת!" ברטה לא הייתה בטוחה שזה בדיוק אושר. היא זכרה איך מדי בוקר היה צונח הדד המעונה שלה ומראהו כאילו יצא מכביסה. מראות רדפו אותה. גם הגניחות הקולניות של בעלה ברגעי ההנאה שלו כבר הפכו לטורח על חייה. בכלל הבטלן רובץ כל היום בסלון, עוקב במבטו המיוחם אחר גופה המלא ושולח את ידיו ללוש משהו ממנה. אין היא יכולה לחצות את הסלון מבלי שתנוח עליה ידו הארוכה. אסתר לעומתה כבר התענגה על עולמות אחרים, מסעירים. בתמונה שציירה ראתה עצמה אוספת את גופה הדווי והמשתוקק ומעניקה אותו ברוחב לב לגבר שיגיע, רק שיגיע.

אסתר לא העזה. משפטיה כוונו לנקודה שלשם המריאה בדמיונה, אבל ברטה כבר רקחה. היא כבר בישלה את התבשיל, הקדיחה אותו היטב בתוך התנור הלוהט ובמוחה הזומם ידעה שכך תסכור את הרכילות. לרגע הביטו אחת בשנייה כדרך נשים. רק הן, מבינות את הרמז ושתיהן הנידו ראשיהן ופרצו בצחוק כפי שרק נשים שלמות עם עצמן צוחקות. אחר חיבקו זו את זו בחום. גופה של אסתר כמה גם לנגיעה זו והיא התענגה על כל רגע. הלילה ירד על הכפר, ירח חיוור סובב במלוא יופיו בשמיים תוהה באורו מדוע אף אחד לא יוצא לראות הזוהר שלו. רפרף, שלח אור חיוור אל מחסנים, אל שטחי גידול, אל הרפת השוממה. רק כמה תנים יצאו לבהות בו. הם הרימו את ראשיהם אליו ושלחו את בכיים, ללא דמעות אל מולו. אף אחד מתושבי הכפר לא יצא לראות את היופי, את האור הרך. שום נפש רומנטית לא פסעה לחפש בת או בן זוג כדי לחלוק את מראות האור שנגע בכל מקום בכפר. נוגה חיוור ליטף את החלונות בביתה של ברטה והאור הלבן, הרך נשק בעדינות לווילון המעומלן. בתוך הבית, על הספה יושב אלברטו, שולח עיניים רותחות מתאווה אל אחוריה של אשתו המרקדים תחת החלוק הדק, מתאפק שלא להסתער על החזה הענק שמרקד בדנדון נעים תחת החלוק. דרכה של ברטה אל ליבו של גבר נהירה לה, כפתור אחד פתוח מוסיף את המבט המסוחרר של גבר בריא בנפשו. כשהיא, למשל, מגיעה לקצב שנמצא בקצה הכפר, היא פותחת את הכפתור העליון. חלקת החזה נחשפת, העמק האפלולי מבטיח ומושך את המבט. היתרונות של הכפתור או שניים הפתוחים, מעניקים לה קדימות בתור או סטייה של המשקל, הפעם לטובתה. חשבה לעצמה על יתרונותיה לעומת השטוחות מבין הנשים שסטיית המשקל אצל הקצב מתגלה לרעתן. גם בסובבה בבית ידעה את העבודה. הדנדון של החזה מלהיט את יצרו ורק המבט המקפיא שהיא משדרת אליו מצמית אותו למקומו. הוא מתאפק מלגעת וחוזר ככלבלב אל הספה הלחה.

לקראת שעה עשר בלילה ברטה שולחת פיהוק ארוך ופונה אל חדר השינה שלהם. הוא מדדה אחריה, מסונוור מגופה, הוא מתפשט, נותר עירום. ברטה רומזת לו שיניח משהו על גופו. כשהיא מורידה את בגדיה הוא בולע כל שלב, מוחו כבר עובר למעשים וידיו קשורות בהבטחות. אלברטו, כבר אמרנו, שונא אלימות. לרגע לא העלה בדעתו לקחת משהו בכוח, למרות שיצרו דוחק בו. כשהחושך נח על החדר ומעט מאורו של הירח מתגנב לחדר, מרפרף על הוילון ומעניק פסי אור דקיקים לחשכת החדר. אלברטו מתהפך במיטתו, מתמודד עם תאוותו. ערפול של חמדה תוקף אותו, נח על גופו ואז כאילו מכבש ענק מכבה את יצרו ומרדים את אברי גופו. לאט-לאט העייפות משתלטת והשינה מכריעה אותו לקראת חלומות עגולים. באותם הרגעים מתרוממת אשתו ברטה, כותונת הלילה מציירת קו לבן בחשכת החדר והיא נעלמת אל הסלון. במקומה נכנסת אסתר, גם היא בלבוש מעודן של כותונת לילה. היא נעה כצל לבן אל מקומה של ברטה. רגע לפני שנשכבת לצידו של אלברט היא חושפת את גופה והכותונת נאספת כסמרטוט לרגלי המיטה. גופה הלבן, הגדול, נשכב במיטה. אלברטו בשנתו מפליג בחלום העגול על גבי אישה. בדמיונו ראשו נח על גופה הרך וידיו עוסקות באהבתו הגדולה לבחוש ולדוש ללא שובע. מעודנת מובילה אסתר בידה את החזה הגדול אל פיו. היא כבר לוהטת. גופה שלא ידע מגע זמן רב ניער את כל המעצורים, שדיה הגדולים בוערים בקצותיהם. אלברטו כמעט התרומם באוויר מתוך שינה, לגם ולגם עד שהאוויר נעלם מראותיו והוא נחלץ מתחת לבשר הכבד. לגם אוויר חופשי וחזר למלאכה, עיניו עצומות וידיו אוחזות.

אחרי דקות אחדות, נעות ידיו אל אזורים נוספים, תוהה על נפלאות הגוף והחקר. למרות שנתו הכבדה לא פיגר אחרי אסתר, למרות שהיא שכיוונה והיא שעשתה. הו ימים טובים הגיעו, החלום שלה עוד בעיצומו, לחשה לעצמה, הו אלוהים של האהבה או אלוהים של התאווה תן לי עוד ועוד.

כשנטשה את המיטה אלברטו מלמל דברי שטות, סירב להיפרד מהמצע הרך, אך שביעות הגוף והנפש הביאו אותו לשינה בריאה ועמוקה. ידיו פשוטות לפנים עוסקות במלאכת מישוש האוויר והחיפוש, פניו חתומות בתוך הסדין. בסלון כבר המתינה ברטה מנומנמת. שאלה בקצרה ואסתר ליחשה וליחשה. "מחר," קטעה אותה, שילחה אותה לביתה וחזרה לשכב לצד בעלה.

למרות שכבר צינה נחה על העמק, ומעמקי הארון נשלפו מעילים, מיהרה, מדי לילה, אסתר אל ההרפתקה בלבוש לילה קליל. ובימים, עין לא חדה יכלה לראות את השינוי שחל בה. מסורקת ונאה, לבושה מסודר ואפילו אודם נראה משרטט את שפתיה. סביב עיניה צוירה צללית כחולה להעניק לעין הכהה את גוון הטורקיז, אף שלא היה קיים. וברטה פינתה את מקומה. אלברטו, שהיה מאושר ומורעב שבעתיים, זיכה את רעייתו בשלל כינויים הלקוחים מספרי זימה בכריכה רכה. הוא לא הרגיש בתחלופה שנעשית כמעט מדי לילה. לעיתים היו בני הזוג לוגמים מעט יין לפני השינה ואלברטו היה מולך אל המיטה. כידוע בכל רחבי הכפר מעט יין ואלברטו צונח אל אבדון השינה. אסתר לא וויתרה על אף לילה, ולעיתים, כשברטה סימנה לה שהלילה היא פשוט סחוטה, דחפה אל הצללית הזוממת בין שדיה סכום נאה. זו הבינה שפרנסה זו פרנסה, הפנסיה לא כל כך הכניסה, הבצקים זו עבודה קשה וכאן יש מקור נאה של תשלום, ממש ללא מאמץ שלה.

בחלק מהלילות בהם התגנבה אסתר למיטתו של אלברטו הסתפקה ביניקתו, הוא היה אוחז בשד הגדול ויונק, והיא ליטפה את ראשו ברוך. ברטה, שספת הסלון קצרה על מידתה לא יכלה להירדם. גם הטרידה אותה המחשבה שהיא כבר זמן רב לא זכתה במעט אהבה גם לגופה. כאמור ראשה תמיד עבד. חוש מסחרי שלצערה הניב תוכניות, אך לא רווח כלכלי כביר. בראשה כבר הסתובבה התוכנית. אסתר שמעה וחייכה ואחר צחקה. בערב שבת, בטרם נמסרו החלות לשבת, ברגעי החסד הנשיים לבד במטבח אמרה לה אסתר, ״סלע, סלע, לא תצליחי״ וברטה מורחת במומחיות את צהוב הביצה על החלה, שתקה וחייכה.

כשהלילה ירד, מיהרה אסתר אל הבית השכן. כותנת הלילה שלה רשרשה קלות עת חלפה בפתח. הירח כבר נחבא ממזמן מאחורי ענן כבד וחושך כבד נח על החצר. רגליה היחפות של אסתר טופפו במסלול המוכר. אלברטו כבר שתוי מעט, ממתין בעיניים עצומות וידיים פשוטות למנת בשר האוהבים שמגיעה בכל לילה. אסתר כבר נכנסה פנימה. מהלכת בזהירות בחשיכה, השילה את הכותונת ונשכבה לצידו של אלברטו והוא, מתוך שינה כבר עסק במרץ בתחביב הישן עם החדשה. אך הפעם ברטה לא נשכבה על הספה כבשאר הלילות. הפעם רגליה לא היו מונחות בכאב על מסעד הספה בשינה לא נוחה. היא קמה, הכניסה את הסכום שהביאה עמה אסתר אל המגירה והתגנבה בכותונת הלילה אל הפתח, בדרכה לבית השכנה. הבית אפל וזדוני, היא לא הכירה את הבית בחושך. מפעם לפעם נחבטה רגלה ברהיט, כאב עמום היה מתגנב ומטפס והיא עצרה זעקה כואבת. מלך ישן שינה עמוקה, היא גיששה את דרכה אל המקום הריק לידו, השילה במהירות את הכותונת וליטפה מעט את גופה, שלפתע גילה התעוררות שלא הכירה קודם. בתחילה, כשהגישה לפיו את השד הגדול, פניו נרתעו תוך שינה, אך הרוך והחום ריככו אותו ופיו החל לינוק בלהט. אחרי דקות גם ידיו, שהיו תמיד כאילו אסורות בין רגליו, נעו בחופשיות ובדרך המלך מצא מלך את מבוקשו. ברטה להטה ממש. הכול התעורר בה. תחושות שנרדמו לפני שנים, קמו וסללו לה את הדרך אל ההנאה. כשהוא חירחר בגניחותיו ליד צווארה, אוחז בכוח את גופה ונעלם עמוק בתוכה, היא חשה את הרגיעה הגדולה. לפתע שלווה עמוקה דחקה את טרדות היום. משום מה בסיום שכבה נינוחה, לא הוציאה רשימת מטלות. מלך התנשם לצידה ולאט-אט נשימתו חזרה לעצמה והוא נרדם. נדמה לה שבלילה החשוך ראתה על פניו חיוך ילדותי.

כשנפגשו השתיים ליד הספה הקצרה בסלון של ברטה, עיניה של אסתר בערו, נפקחו בחוסר אמון. בלילות הבאים כבר סללו להן השתיים מסלול קבוע בין הבתים. כך יכלו אפילו להלך ברגל יחפה. כשחלפו אחת ליד השנייה, נגעו קלות שולי הכותנות. לרגע נשק בד לבד ומפעם לפעם התגנב לתמונה אורו של ירח חיוור. האור הדל הלבן צבע את פניהן, אך האור כבר בקע מפניהן. שתיהן היטיבו עם המשקל, מעט איפור נח על פניהן וסומק שובב, אמיתי, נח על לחייהן. למרות העבודה הקשה ברטה לא הוציאה ממעמקי החזה אנחה כבדה. ואסתר לא חלמה רחוק, אלא על הלילה הקרוב, ורווח לה.

באחד הימים נפגשו אלברטו ומלך ביציאה מחצרותיהם, לחצו ידיים כשכנים וותיקים ושאלו שאלות של התעניינות. מלך שהיה אמיד יחסית הוציא מארנקו סכום כסף נאה וצייד את אלברטו. אלברטו מחה, דחה את ידו המושטת. "לא, לא אוכל לקחת," ופיזר חייך נבוך. אך מלך אמר לו: "יש לי מספיק." לפני שנפרדו מלך אמר: "אנא מסור שלום לרעייתך המקסימה, הגב' ברטה." "אנא מסור דרישת שלום לרעייתך היקרה, הגב' אסתר," סיים אלברטו. רגע לפני שנפרדו סיכמו ביניהם להיפגש ערב אחד, אבל מלך אמר שהוא מעדיף ללכת לישון מוקדם. אלברטו אמר שבעצם גם הוא מעדיף לישון מוקדם. שניהם נפרדו ורגע לפני שנפרדו מראה אלברטו למלך את המכונית החדשה לצד הבית. מלך מחייך ואלברטו מחייך וכך הם נפרדו. (סוף)