חו"ל/ אהבת כלב

שעת בוקר מוקדמת, במרינה הצנועה בעיירה הדייגים הקטנה פטיריטי (בדרום מזרח האי קורפו שביוון), היאכטה שלנו עוגנת שלנו בקצה מזח הבטון הישן. המזח אוסף לתוכו ומגן על סירות דייגים ישנות של תושבי המקום, לצידן כמה יאכטות. ליד היאכטה שלנו עומדים שני דייגי חכה למודי אכזבות, גלים רכים ועצלים מתרפקים על המזח בקצף עדין, במרחק מה מהמזח צפים בנחת גדודים של שחפים שמחכים לדייגים שיחזרו מהים, אולי יזרקו להם נתח קטן משלל הלילה. לכל הפסטורליה היוונית חדר לפתע כלב קשיש, הכלב נעמד בין דייגי החכה מרים ראשו ומייבב אל מרחבי הים, נדמה שעוד רגע הוא עומד לקפוץ למים.

הכלב ממשיך ומייבב, אנו יוצאים למזח מהיאכטה לנסות להרגיע את המייבב אך הוא לא נרגע, אחרי דקות ארוכות נשמע טרטור של מנוע דיזל מיושן, סירת דייג עשתה דרכה למעגן עוטפים בריחוף משוגע ענן של שחפים צרחניים, הכלב הגביר את היבבות, עבר לנביחות שמחה. הבנו, הדייג שלו חזר מהים. שהדייג נכנס למעגן הכלב נטש את קצה המזח מיהר לרוץ על במקביל לסירה הנכנסת, תוך נביחות שמחה וקפיצות כאילו מכריז: "הדייג שלי חזר."

שהדייג עגן את הסירה וקשר חבל ללולאת הברזל, הכלב, ביקש לקפוץ לסירה הקטנה, קפץ באוויר תוך נביחות למשוך את תשומת ליבו של הדייג, אבל הדייג לא שם לב אליו, הוא מיהר לחשוף לאנשים על המזח את דג החרב הענק שזה עתה דג, ולהשוויץ בפני חבריו הדייגים האחרים.

והכלב? הוא הסתפק בשמחה שהדייג שלו חזר, ארז את עצמו, דידה בזנב מושפל לצל שהטיל קטנוע שחנה שם.