בוקר/ שעת הציפורים

אני נוטה לחשוב שכל הנמים בשעות הבוקר המוקדמות מפסידים משהו. אמנם, בקצה הלילה הם מחברים את קרעי חלום האחרון עם החיים היומיומיים, אבל, במציאות המתעוררת הם מפסידים את הקסם שעות הבוקר המוקדמות. כך למשל זכיתי להכיר את עובדי הניקיון בגן הציבורי, ברכתי אותם בבוקר טוב חביב, הם החזירו לי בוקר טוב מהוסס, (בטח שאלו עצמם: מי זה הבן אדם שמתייחס אלינו?) ואחר עקבו אחרי במבט משתאה. ומשך הזמן כל הולכי הבוקר בפארק הציבורי למדו לברך אותם בבוקר טוב, וגם ראיתי חיוך קטן של נחת מתגנב לפניהם, כמו כתם של צבע בחיים אפורים. פגשתי גם את המתנדנדת הסדרתית, אותה אישה מבוגרת שאוהבת להתנדנד בנדנדות הילדים, שעת הבוקר המוקדמת לא מחייבת אותה להידחק לתור של הקטנים. כך היא מתנדנדת בזמן פתוח ומפזמת לעצמה שיר במקצב נדנוד בשפה שאיני מבין. או את אותו אדם דתי, (חרדי אפשר להגיד על פי לבושו,) שלוקח את בנו הקטן למגרש המשחקים כדי שאמו תוכל לישון עוד קצת. או את הגברת הנמרצת שצועדת בפארק פניה קפואות כספינקס זועם, אחרי ׳בוקר טוב׳ אחד מפשירים את פניה לחיוך יפה. ועוד ועוד.

בימים האחרונים אני מבחין פתאום, במאות ציפורים שמגיעות לפארק עם בוקר, (כנראה שהייתי עד כה עסוק מדי בהתבוננות באנשים.) קבוצות קבוצות של שחרורים צווחנים, מהלכים כמלכי הגן, מתכופפים לתפוס משהו במקורם הצהוב, ומרימים את הראש בשחצנות לא מובנת. מנהלים מלחמות קטנות בניתורים קטנים עם עורבניים קשוחים ועצבניים, או עם בני מינם. לתוך ההמולה נוחת במשק כנפיים עורב גדול, מניס אותם מהגזרה בקריאה צרודה ומזמין את חבריו לחגוג על כמה עוגיות דלות סוכר. דרורים מפוחדים יורדים לאזור פחי האשפה בציוצים מפוחדים, מבטים מהירים ונזהרים לכל הצדדים ובגיחות קצרות. עם התקרבות העורבים פורחים אל מרום ענפי העץ. כמה ברכיות צבעוניות מכניסות קירקורי חיזור צרודים לקולות הבוקר, קופצים לשייט חיזור בבריכה בין צמחי המים. להקה של צוצלות, (תור העיר) מכניסה את המקצבים לבליל הקירקורים, חמישה הימהומים בקצב מהיר ואחת מהן מודגשת יותר, גרונית יותר. הן לא חוששות מדבר, בחבורה גדולה מסתערות על שקית במבה כמעט ריקה שילד שמאס בה, זרק אותה עם המון פירורים ובמבה אחת. עלווית קטנה וכמה מחבריה מחפשים לשווא צמחי קנה למסתור, נקר מתנשא מביט על ההמולת הציפורים וממריא את ראש האיקלפטוס לצוד לו מזון בגזע העץ. עוד ועוד ציפורים מגיעות מרחבי העיר יורדות מהצמרות הגבוהות נאספות בהמולה רבה אל הנקודות בהם הילדים אוכלים, שלל של פירורים מוצעים להם כעל מגש. ולתוך כל המהומה מגיעים שני חתולים, שחורים כפחם, מהלכים יחד בחשש מה. זנבותים מחוללים כנחשים שחורים העונים למחלל מסתורי, עוצרים, מתבוננים על כל הטוב שנח להם על משטחי הדשא, שוקלים את המצב ואת הסיכוי, אחר פורשים למנוחה עצלה על הספסל, הם בטוחים שבסוף הציפורים יעופו וגם להם יישאר משהו.