איור/ חוק הכבידה

המאיירים המוכשרים של השבועון 'ניו יורקר', ואיך מצאתי ספר יד שניה, ריכוז איורים של שנות ה-50 של המאה הקודמת

תמיד התקנאתי במאיירים המוכשרים של השבועון 'ניו יורקר', הפשטות של האיור, ההומור החד, היכולת הנפלאה של המאייר לימדו אותי שהדרך שלי עוד ארוכה. במשך שנים עורכי ה'ניו יורקר' הקפידו תמיד לדוג את המאיירים האיכותיים ביותר. (אגב גם העורכים של הירחון פלייבוי) ושערי המגזין המצוירים היו יצירות נפלאות, מקור לקנאת מאיירים.

בצעירותי נהגתי לשוטט בין חנויות ספרים יד שנייה, באחת הפעמים עליתי על אוצר, אוסף של איורים שהופיעו ב'ניו יורקר' בין השנים 1950-1955. זיהיתי מיד את הספר בין ערימות הספרים. הספר בלט בכריכה הכחולה הקשה שלו, ועליו הלוגו הנפלא של הניו יורקר, אותו אציל האוחז 'מונקול' בידו. אחרי שעלעלתי בספר בקנאה צרופה ידעתי שהספר הזה צריך להיות ליד מיטתי, כתנ"ך לפני השינה. נותר לי רק לדעת את המחיר שידרוש המוכר על הספר, לא היה ספק, אשלם כל מחיר, אך בגנים היהודיים והתפרניים שלי ידעתי שאני צריך לשלם כמה שפחות. אני זוכר היטב את החנות, איזה חנות? זה היה מעבר מקורה בין בתים שהצמידו לאחד הקירות את ארונות הברזל, הסוחר/ המוכר ישב על כיסא ברזל גבוה, שלוש מדרגות ברזל הובילו אליו, הוא ישב במקום כדי שיוכל להשקיף מגבוה ולראות אם מישהו גונב ספר. מיקומו באמצע, משני צדדיו ארונות ברזל ומעליהם אוסף רב של ספרים ללא סדר. היית ניגש אליו עם הספר שבחרת, מביט אליו למעלה, מושיט לו את הספר שבחרת, הוא היה נוקב במחיר בלי קשר לספר, הסופר או האיכות שלו, המחיר נקבע בדרך כלל לפי הפרצוף שלך. מכירי המקום ידעו שיש לך פעם אחת להתווכח על המחיר, אם לא קיבלת את ההצעה האחרונה היה חוטף ממך את הספר, זורק אותו בין הספרים ומתיז בעצבים: "לא רוצה, לא צריך, לך!" באותו רגע ידעת שאין לך סיכוי לקנות את הספר, סטייל 'נאצי סופ' מסדרת 'סיינפלד'.

אבל, למוכר הייתה חולשה, לנשים נאות היה מחיר מיוחד לספרים, ונשים עם מחשוף עמוק המחיר היה יורד, נדחפתי בתור אחרי אחת נאה ועם מחשוף, (לצערי הייתי מאחוריה), שהיא הגיעה אליו והגישה לו את הספר שבחרה הוא פתח אותו לאט, עלעל בו ועלעל בה ארוכות, שוחח איתה בסבלנות על הספר והסופר (למרות שלדעתי לא קרא אות בימי חייו), הוא נקב במחיר מאוד מאוד נמוך, ופרט אותו לפרוטות כדי שהעודף שייתן לה ייקח זמן רב. לאושרי הייתי אחריה בתור, עומק המחשוף שלה הספיק לשני ספרים במחיר מוזל.

כדי שתהיו שותפים להנאה שלי אני מצרף את אחת הקריקטורות האהובות עלי, והכותרת המתאימה: "בלי מילים."

האיור מתוך ה'ניו יורקר' שמו של המאייר עד כמה שהצלחתי להבין את החתימה:  קלגודי