טיול/ מסעותיי עם דוד

לא, לא זה לא הולך להיות מסלול תיירותי בארץ חלומות, מסע שתחילתו בין הרים מכוסי שלג, נחלים שוצפים ומדרונות ירוקים, בין כפרים חבויים בקפלי יערות אורנים, בקיצור אל בונבוניירה חלומית, מקום לבריחה מושכלת מכל מה שקורה כאן. כאמור, על זה לא אספר. הפעם הכתבה פונה לסוג בעלי חיים שהרופא שלהם ווטרינר, בקיצור לכלבים ועל כלבים מטיילים

הגיבור שלנו נקרא ביום רגיל, ׳דוד׳, כלב יורקשייר נבון ושופע שיער, השם ׳דוד׳ נראה קצת כבד בשביל כלב יפיפה, נמוך קומה ואינטלגנטי ולכן במשפחה העניקו את הכינוי האלמותי ׳דודו׳. דודו ממש לא מתעניין בטיולים, טיסות, דיוטי פרי, מטרה אחת (פשוטה) ניצבת לנגד עיניו- להיות איתנו – רעייתי, אני והוא. בכל פעם שהוא מרגיש שאנו נוטשים אותו בבית הממוזג הוא מאוד מאוד מתעצב. ולכן בנסיעה הקרובה שלנו לשוויץ החלטנו שגם ׳דודו׳ מצטרף אלינו: נאמנים לאימרה אירופאית ידועה: ״חברים לא משאירים בבית״.

הסיפור לקחת כלב לחו״ל לא פשוט, שלושה חודשים של ייסורים של בדיקות לכלב וייסורים לבעלים, טרטורים, הרבה כסף, ווטרינר, אגרות ממשלתיות וחברת התעופה. ועוד טרטור (קל יותר) שבוע לפני הנסיעה (בדיקה ומילוי ניירת על ידי הווטרינר בארץ. ואישור (שנחשב בערך ההשגה כמו מטיל זהב) של ווטרינר מחוזי. חובה לדווח לחברת התעופה שכל הניירות האגרות, הבדיקות, החיסונים שלכם לגבי הכלב – מסודרים, אז המעבר קל יותר. מי שטס עם כלב אינו יכול לעבור במסלול המקוצר אלא דרך דלפקי החברה.

עד כאן בירוקרטיה, ועכשיו נספר על ׳חווית התייר׳ של הכלב ה׳צבר׳ הגאה והנפלא שפעם ראשונה עוזב את גבולות מולדתו. את החוויה הוויזואלית רכש דרך חלון עגול מתיק הנשיאה, שם היה ׳חדר המפלט׳ של דודו, מרופד בשמיכה חמה, והאוכל והכלי למים בכיס הקדמי. את הטיסה הוא עבר יחסית בסדר, חלקו בילה בתיק ובזמן שהיה נפחד, ברגע ההרצה של המטוס על המסלול זכה ליד מלטפת שלי. מראות מהחלון לא עינינו אותו, הוא בחן אותנו כל הזמן שאנו לא עושים לו הגליה לא מרצון. בסוף עבר לנמנום מפנק על הרגליים של רעייתי. לשדה התעופה של ציריך נכנס כמו גדול, פקח עיניים גדולות ניסה להבין את השפה, את הניקיון והסדר שאינו מרוגל במדינתו. עברנו אתו בביקורת כאילו הוא עוד מזוודה, לא בדקו לא שאלו. ב׳מסלול הירוק׳ הניע את ראשו לפקיד המכס כאומר: ״אין מה להצהיר״

בקבלת האוטו הייתה קצת המתנה בקור של 2 מעלות, עשיתי לו סיבוב לפיפי במסדרונות הפתוחים הקפואים, את שאר הזמן המתין ספון במעיל שלי. בנסיעה למלון (כחמש שעות) עשינו הפסקות עם טיול קצר, בהרמת רגל סימן לכלבים משוויץ את הריחות והגנים המיוחדים שהביא מישראל. במלון קיבלו אותו יפה, משטח האכלה הוכן בחדרנו וכלי גדול למים. אחרי שחשפנו לו דרך החלון את מראות הנדירים בחוץ, (אנו עטופים בהרים מחודדים שחלקם העליון מתנשא לגובה של כ4500 מ' עטוף בשלג ואפילו יש קרחון חסון שמראה ניסיונות של גלישה מההר. אחרי הסיור מבעד לחלון, סיבוב פיפי בקור של 0 מעלות, עטפנו את דודו בסווצ׳ר ויצאנו אל הקור לתת לו זכות לבטל (בדרכו) כל אתר ריחני שהשאיר כלב שוויצרי שחצן.

רק שהגעתי חזרה לחדר המלון אחרי הסיבוב הקפוא גילתי שגם לשוויץ יש את הצמחים הקוצים המחודדים שלה, קוצים שנתקעו בשיער של הכלב ובחליפה המפוארת. בעוד אנחנו עמלים לפלות את הקוצים מדודו גילנו תרגיל של הקוצים, ברגע שנוגעים בהם הם מתפצלים לקוצים קטנים להקשות על הניפוי. דודו מאושר וקליל קיפץ על המיטה צחורות שמיכות הפוך, ולמרות העייפות והזזת השעון לאחור נבח וביקש את המשחק היומי עם הכדור.

הבוקר למשתינים, גזעי עצים המתינו לנו ב- 5 מעלות מינוס, שוק הקור היה כל כך חזק שלא מרגישים מיד שקפוא. הכלב המזרח תיכוני שלנו גילה עניין בקור, התעכב המון זמן מיותר בענייני רחרוח, ואחר נאלצנו להפשיר אותו מתחת לפוך וצמוד לרדיאטור.

שיצאנו אתו חבוש בתוך תיק יוקרתי (עם חלון עגול שממנו יכול להוציא את ראשו) הוא עורר עניין צבעי השיער הנהדרים, זה הצבר הישראלי שאמור לכבוש את שוויץ שכל מי שראה אותו התעכב ורצה ללטף, אפשרו לנו להיכנס עם הכלב כמעט לכל המקומות. בבית המלון יש שני שולחנות שמיועדים למשפחות עם כלבים. אגב המחיר שנדרש עבור הכלב כל יום 15 אירו. השלט שמצא חן בעיני: ״לא משאירים חברים על ארבע בבית״.

עליה ברכבל כ-3500 מ׳ אל ערבות השלג והמסלולי גלישה שיעממו את דודו, הוא הביט באדישות דרך חלון הרכבל הענק אל העמק המתרחק ובתיו שהפוכו להיות קטנים וזעירים. הפעם היחידה שהוא הרים את הראש בחשש קל לגג הרכבל עת נשמע הרעש שעברנו על נקודת התמיכה בעמוד הרכבל.

אין כוונת הכתבה לתת לקורא אוהב הכלבים את נקודות עצירה ליד עצים או עמודים להשתנה בשוויץ לכלב. (הוא יסתדר לבד) וגם לא מסלולי טיול בשוויץ אלא להביא בפני המתלבטים האם בכלל כדאי לקחת את הכלב אתכם לחו״ל? ובכן כותב שורות אלה התייעץ עם בת זוגו ויחד זרמו לכמה מסקנות שרק בעלי ניסיון (קצר לכלב קטן, שלושה קילו) יכולים להמליץ.

אם הנסיעה שלכם קצרה, כשבוע, והכוונה שלכם לנדוד כל יום למקום אחר, נסיעות, ביקורים בערים וכו׳, לכלב יהיה קשה, (למעט ההנאה שהוא אתכם) ביום השני יסתובב כמו ׳זומבי׳, לא יאכל, ישתה המון ויביט עליכם וישאל: ״למה הבאתם אותי בכלל״.

אם הנסיעה שלכם אמורה להיות למקום אחד ואורכת יותר משבוע שבועיים, רצוי לקחת את הכלב, שם יש לו את הפינה שלו אליה הוא חוזר, האוכל דומה לתנאים הבטוחים שיש לו בבית.

הכלב למעשה חי עם שני חששות: האחד שחלילה יאבד אתכם, במקום לא מוכר ולכן כל הזמן צריך לתת לו להרגיש אתכם. השני, פחד מרעשים שאינו מכיר, מזג אוויר אחר, שדות תעופה, אין לו את שעות הנמנום שלו בפינה שלו. בקיצור שני החששות מתווספים לחשש אחד גדול, הוא זקוק להרבה קירבה שלכם. (זוכרים, כלב קטן בקושי שלושה קילו).

בקיצור הכוונה אחרי פריסת הטבלות ׳בעד ונגד׳. נראה לנו שהצורך הנפשי שלנו לקחת את היצור המתוק חזק מהצורך שלו. נכון כשל רגע יכולנו לעטוף אותו בחיבוק של אהבה, אבל לא נראה לי שהיה לו כיף גדול. בינינו מה החמוד יזכור משוויץ?

אם יש לו מקום להישאר, אצל משפחה שלכם שמכירים ואוהבים אותו אולי עדיף, למרות שאין אותנו אבל יש לו מקום מסודר ומוכר.