משהו אישי/ היצירה שנתייבשה

זה מתחיל במשהו שאתה רואה או נזכר, יש לך תחושה שאתה חייב להוציא את זה מיד, בקלידה מהירה על המחשב. עד שאתה מגיע למחשב הסיפור תופס עובי, בדמיון כבר אתה רואה את הדמויות, אתה מרגיש איך חוט העלילה כבר הופך לצמה עבה של סיפור שזור. המחשב מוכן לקראת, נדלק בלחיצה, אתה מדליק אור קטן והאצבעות דוהרות על המקלדת, אתה לא עוצר, הכל כבר כתוב לך בראש אתה צריך להעתיק למחשב.  ואז … מגיעה הקריאה של רעייתי מהמטבח: ״למה אני צריכה לעשות הכל לבד? עוד רגע מגיעים האורחים ואתה יושב מול המחשב, תעזור קצת!

הכל נעצר, המילים נדחקות במהירות מהראש לחפש להם כותב אחר, בית אחר. אתה קם לאט, שולח מבט של צער/ אהבה למחשב, מרגיש כמו המפרי בוגרד הנפרד מאינגריד ברגמן בסרט ׳קזבלנקה׳. על המסך נותרו שתי שורות יתומות קצרות, ואני אומר בצעקה עצובה: ״בסדר, בסדר, אני בא.״