סיפור קצר/ מקרה תיק

רעייתי חובבת תיקים, תכונה שמוכרת אצל חלק מהנשים. שאני מעיר לה את דעתי על התחביב המשונה, היא מציינת שגם לי יש תחביבים משונים והיא לא מתכוונת לפרט, עוד ביקשה שאניח לה ולתחביב שלה. באחד הימים אחד מהתיקים האהובים, נקרע, רצועת נפרדה מגוף התיק החדש יחסית, צער רב נגרם לרעייה שמבין כל התיקים זה החביב מכולם. במסגרת בטלנותי המתמשכת הציעה הרעייה שאעשה משהו עם עודף הזמן ואקח את התיק הפצוע לתיקון אצל סנדלר, (אתה בטח מכיר מישהו כזה). האמת, הסנדלר הקבוע שהייתי מבקר אותו לעיתים פרש לגמלאות, המיר את מכונות התפירה והדבקים בבילוי עם רעייתו ונכדתו האהובה. ואני נותרתי ללא גיבוי סנדלרי, ביקשתי שהנעלים, התיקים וכל השאר יתאפקו עם הפציעות והקריעות.

זכרתי שראיתי פעם בעיר גומחה זעירה ועליה שלט נאה – ׳סנדלר׳. חנותו הזעירה נחה בחלקו התחתון של בית משונה, קצהו מזכיר חרטום של אוניה. בחלק התחתון של החרטום בתוך פינה מעוגלת וצרה יושב הסנדלר. ארגנתי את התיק עם הצבעים המחרידים בתוך שקית פלסטיק מהוגנת ומקובלת ויצאתי אל הסנדלר.

עתה, שראיתי שוב את המקום הבנתי שעוד רגע תשמע צפירה צרודה והבניין שנראה כמו אוניה מיושנת יפליג לצומת הגדולה שלפניו. פתחתי את הדלת הרזה, שתי מדרגות ירדו לחנות הזעירה, הסנדלר ישב על כסא קטן וממלא את כל השטח. במבט ראשון הבנתי שכל ס״מ במקום מתוכנן במדויק, מצדו השמאלי שלל מסמרים במידות שונות במגירה גדולה המופרדת בתאים זעירים. מולו, על מדף כמה צנצנות דבק. בצידו הימני, רצועות עור, גומי וכמה פטישים ועוד כלים שאיני מכיר, שלל שרוכים בצבעים שונים קשור כצמה ענקית צבעונית. בין רגליו ניצב סדן עתיק ימים. מסביב מדפים עליהם סדורות נעלים שונות של כאלה שביקשו תיקון לנעליהם ושכחו לבוא לקחת, והכל מסביב בסדר מופתי.

הסברתי לסנדלר את הבעיה עם התיק, הוא חלף על התיק בעין מקצועית, גילה גדלות נפש שלא התייחס לעיצוב ולצבעים, הסביר בקצרה את דרך התיקון, ונקב במחיר, (גרושים בכל קנה מידה). אני שהמקום הצר התחיל להעיק עלי אמרתי: ״טוב, אחזור עוד רבע שעה״. ואז הוא שלח אלי עיניים נוזפות, הצביע על הכסא שניצב דחוק בין כל הנעלים והדבקים ונראה במקום הזה ככיסאו של אליהו הנביא. ״שב״ נזף בי ״הישיבה אתי זה חלק מהתיקון.״ לקח לי זמן להבין שאני חלק מעסקת המחיר הנמוך. שהוא ראה שאני מהסס ואולי יש לי השגות על העסקה מיהר לציין: ״יקח לי חמש דקות ותקדיש לי אותן.״

השיחה היתה חד כיוונית הוא שאל רק בתחילה ואני עניתי, פתאום נפתח לי ערוץ דיבור, סיפרתי על עשרות התיקים שממלאים את הבית, על נעלים שאני מחבב שפערו את פיהם, על התחושה שלי שבעוד רגע כל החנות עם הנעלים נצא להפלגה בגלי הים הסוערים, ליהגתי בלי הרף, כאילו ׳כסא אליהו׳ שעליו ישבתי פתח את פי. והסנדלר? היה עסוק בעבודתו, בתנועות קצרות הושיט יד מסביבו ולקח את מה שהיה צריך לתיקון. קינח בסינור דהוי את ידיו מהדבק, לחץ את הניטים לתיק, הפך בו, הביט מסביב, אולי יש עוד משהו לתקן שנעלם מעיני. כל אותו זמן הניע ראשו מעלה ומטה כדי שאדע שהוא מקשיב לכל מילה. אפילו פעם הכניס תיקון בשטף דברי ויידע אותי בתובנה חשובה: ״אם אשתך רוצה תיקים ויש אפשרות, שתקנה, למה לא?״

שהושיט לי את התיק בתוך שקית הניילון שמסתירה את צבעיו, הבנתי שהסתיימה השיחה, שהושיט לי את החשבונית על הגרושים שלקח, הבנתי שהטיפול נגמר גם בתיק וגם בי. מעבר לדלת כבר המתין בסבלנות הלקוח הבא עם נעליים פעורות והמון נושאי שיחה.