פרק ראשון מתוך הספר: 'אי האפשר'

תצלום לספר: אי האפשר מאת דובי זכאי

1.

מחלון המטוס, ממרום גובה הטיסה, ראיתי איך מסתדרות שורות שורות של עננים ככדורי פופקורן המרחפים מעל הים. העננים הטילו צל כהה שנע ככתמים על פני הים ורמזו למעט הנוסעים המתעניינים שהים למטה פרוע וסוער. מהחלון הזעיר של המטוס נראה הים בגוני־פלדה כהה, ממש לא מזמין. ככל שהמטוס התקדם ליעדו, נטש 'עדר' עננים אחד לטובת 'עדר' נוסף של ענני כבשה שמילאו את האופק. העננים נדחקו אחד אל השני ושייטו בשמיים ללא רועה. לעיתים נפער צוהר קטן בדבוקת 'עדר' העננים והתגלה ים כחול שדחק את גוני־הפלדה הכהה והתחלף בגוונים רגועים של כחול ים. בזנב 'עדר' העננים שחלף תחת המטוס, נקטע הים האין־סופי לטובת נוף אחר שגרם לאפי להיצמד לחלון המטוס. וכך, כמו בציור ארוך, החל להתגנב אל החלון ים בגוני­־טורקיז ואחריו כחרוז נוסף בשרשרת צבעונית, התגלה חוף חולי צהוב ועליו כמה עצים זעירים שנראו בודדים במרחב והטילו צל צנוע על החוף. עוד כמה שניות של טיסה ולתמונה נכנס אי זעיר וארוך ובו מפרץ שמזכיר במראהו פותחן קופסאות מחודד. מי הים נצבעו בצבע טורקיז עז ונדמה שהם מלחכים את החול הזהוב. נאנחתי בלחישה במקומי. ״זה, זה המקום עליו חלמתי,״ לחשתי לעצמי כשאני מצמיד את המצח אל חלון המטוס כדי לבלוע את מראות האי הקטן לפני שייעלם. המטוס חלף מעל והשאיר את האי ואת החלום מאחור. נותרתי עם מראות מרחבי ים ללא סוף, גב מושב צפוף ולפניי קרטוני אוכל שטרם נאספו.

הטייס נהם משהו במערכת הכריזה, כולם מיהרו להיחגר. בסתר ליבי קיוויתי שהמטוס יהיה חייב לבצע נחיתת חירום באי דומה. כך, אולי, אוכל לחסוך לי את המסע המטופש שהמצאתי לעצמי. בינתיים הטייס שלח לנוסעים מסר מרגיע ביוונית ובאנגלית, אלה חזרו אל השיחות ואל התנועה הבלתי פוסקת במעברים.

המחשבות מחזירות אותי אל השיגעון הרגעי שהתחיל את הכול. בחגיגת יום ההולדת שישים לא ריסנתי את פי, המצאתי לעצמי רעיון הזוי: לנטוש את השיעמום. למעלה ממחצית חיי "בזבזתי" כמהנדס מדוכא במשרד מדכא לתכנון הנדסי. לנטוש את בעל המשרד, את ששת ה"עבדים" האחרים – מהנדסים נרצעים כמוני ואת המלחמות עם הרשויות על אישורי בנייה מעצבנים. מחצית חיי "בזבזתי" כמהנדס במשרד מדכא לתכנון הנדסי. זהו, הרגשתי שאני זקוק למרחב, לחופש ארוך, לנשום אוויר אחר, מרד גיל השישים. הכול נמאס עליי, אני חייב לצאת מאפרוריות חיי לפסק זמן שישאיר אור מוגבל שיספיק ליתרת חיי. העפתי מבט החוצה. ענני הכבשה "רעו" מעל הים ופינו את מקומם לשמיים צחים וכחולים, ולמטה הים, חף מכל כרבולת של קצף. חזרתי למחשבות, נשענתי לאחור במושב הדחוק, הרכבתי על אוזניי את האוזניות ושלפתי את הניירת שכה התאמצתי להשיג. פרשתי לפניי את הדפים הקמוטים וחזרתי בפעם האלף לעיין בהם. היציאה אל האור החדש תלויה בדפים אלה. נזכרתי ברגע בו אספתי את הדפים הללו ממדפסת המשרד, התייצבתי איתם אצל בעל המשרד וביקשתי ממנו לצאת לחופשה ארוכה של כמה חודשים, שתממש את כל ימי החופשה שצברתי ועוד חופשה ללא תשלום. הבעת התדהמה על פניו הייתה שווה כמו חופשה. האמת, מעולם לא נקשרו בינינו יחסי ידידות. למדתי מהר מאוד שהוא חרא של בן אדם גם כמעביד וגם כבן אדם פרטי. כשהבין שאני יוצא לחופשה ארוכה מבטו היה תלוי ואבוד. לפתע הוא גם צריך להוציא כסף וגם נגרע לו עובד חיוני פעיל. למרות התיעוב והשיעמום שחשתי מעבודתי במשרד, הייתי המהנדס הבכיר במקום העבודה, ותיק ומסור. הוא ידע שהוא יכול להטיל עליי פרויקט והמשימה תושלם, בלי לבלבל לו את המוח יותר מדי. במשך שנים עשיתי את עבודתי בנאמנות כלבית מבלי שהייתי זקוק לליטוף או עידוד.

בן אדם נורמלי, כך הוגדרתי בין ידידיי הלא מרובים. מסודר, דירה נאה בכרך מהוגן, שני ילדים גדולים ומוצלחים, בית נקי ומסודר, רעיה שלווה המצליחה בדרכה המקצועית, אישה נאה ומקובלת היוצאת מדי בוקר לעבודתה האחראית. אנחנו מנהלים חיים נינוחים יחסית, פה ושם נפגשים עם כמה חברים. אני חייב לציין שאף אחד מהם לא חדר לנפשי ולא הפך לידיד נפש. רעייתי היא זו שמכנסת, אוספת חברים במשך השנים. ואני כאמור בעלה.

ממושבי הדחוק ליד חלון המטוס אני מנהל את מחשבתי, מנסה לברור את סיפוריי ובכל רגע (למרות שאני נחשב אדם מסודר ומאורגן), ההתרגשות מהשינוי שעומד לחול בחיי גורמת למחשבות לנדוד, והן גולשות מהמטוס וצוללות לעומק הים הכחול שתחתיי. מבעד החלון הזעיר אני מרגיש שאני מסוגל לחדור במבט לעומק הים התכול, לצלול בין קבוצות הדגים, להסתגר בקונכייה שמסוגלת להעניק לי אוויר, מים ואהבה! אהבה? כן, אהבה. ולא שלא ידעתי אהבה, אך אשתי ואני נהיינו זוג כל כך מסודר שגם האהבה הפכה להיות יחידה מרובעת המשובצת בשגרת החיים ולא בדיוק עמוד התווך של חיינו. עשינו מה שעשינו בלי חדווה רבה וללא סערת רגשות. את זיקוקי הדינור, כפי שכתוב ברומנים, הצלחנו לכבות ונותרה מהם סתם מצווה, ציווי של ההתרבות האנושית ואולי מעט יותר. אכן, מטען כבד של חיים לצאת עימו למסע המוזר שלי, בתקווה לתיקון רגע לפני שהשלהבת תדעך.

וכך זה היה. בלב החגיגה שנערכה בביתנו לכבוד יום הולדתי השישים, פתאום, ברגע של שטות, הזדקפתי ממושבי והכרזתי בפני הקהל העליז והרעשני שאני עומד לצאת להפלגה ארוכה ביאכטה שאשכור. האמת, מלמלתי את ההכרזה בעת שהנוכחים הרימו כוס יין לכבודי ובהמולה הכללית הרוב לא שמעו את ״הבשורה״ ואלה ששמעו בחרו להתייחס אליה בביטול. כולם נסחפו בצחוק גואה מבדיחה שתקע על חשבוני אחד ״החברים״ שבטוח קולו היה חזק משלי. גלים של צחוק מילאו את סלון ביתנו. גם רעייתי הצטרפה לצחוק הכללי, הניחה ראשה במשובה על כתפו של אחד החברים ומייד לאחר מכן מיהרה לחלק כוסיות מלאות משקה ל׳דרינק׳ נוסף.

רק אחת, שנראה שהייתה היחידה שהקשיבה והתייחסה להכרזה שלי – לבנה, שאלה בחשש: ״אתה באמת מתכוון לצאת לים?״. לבנה הייתה שונה מכל החבורה. בכל מפגש הייתה מזכה אותי בחיוך מיוחד. הפעם, בעודי נחלץ מרעמי הצחוק ומשנה מקומי, חייכתי אליה וכדי להתגבר על הרעש לחשתי לאוזנה כמשלים סוד משותף: "כן, ביום ההולדת הבא."

המסיבה הייתה בעיצומה. נשוא החגיגה (אני) נשכח. אשתי הייתה עסוקה בהגשת האוכל, מפעם לפעם השתתפה ברעמי הצחוק של החבורה. אם החמיצה פרק שיחה מאחר שהייתה מרוכזת בהגשה, ביקשה עדכון מאחד המשתתפים בהטיית ראש אלגנטית, מקרבת אוזנה לפיו ועיניה עצומות לשמוע את מה שהפסידה. כשמגש עוגות בידה הוסיפה (בלעג קל) גם בדיחה משלה על גילי המתקדם, תהתה בקול על החיפוש אחרי הנעורים האבודים ועל הטיול של אחרי צבא שלא עשיתי. היא הניחה לכולם לצחקק בעודה עוברת בין החברים עם מגש העוגות, אחר הניחה אותו על השולחן, לפתה את ידו של בעלה של לבנה ולחשה לאוזנו. שניהם געו בצחוק מתגלגל, היא עוצמת עיניה, לוחצת ידה לחזה וסומכת את ראשה המתפוצץ מצחוק על כתפו. ברגע זה לבנה קמה ממקומה, התקרבה אליי ונראתה מוטרדת. ברצועת הגומי שבידה קלעה שערה לקוקו, שלחה אליי חיוך חושש ושאלה: "איך תוכל להיות בים במשך חודשים?״ חייכתי אליה. הנחתי יד מרגיעה על זרועה כאילו סוד ההישרדות שלי מיועד רק לשנינו. כדרכו של מהנדס מרובע וזהיר הכנתי גם את אפשרות הנסיגה: ״את יודעת,״ אמרתי ברצינות, ״זה רק בתכנון, איני יודע אם זה יתגשם." אחר הוספתי משפט סתמי: "מי שלא מתכנן לעתיד נחשב כמת, לא?". בינתיים רעייתי כבר פרסה את העוגה השנייה, וכשהיא עדיין מתעלמת מההכרזה, אולי חשבה בליבה: הרבה תוכניות היו לו. הביצוע? בדרך כלל פחות מאחוז.

עוד לפני מסיבת יום ההולדת, כמי שמקצועו מחייב דיוק בהערכה בכל תוכנית, בחישוב כמויות של ברזל, אדמה, אבן וחול היה ברור לי כי שכירת ספינה לכל התקופה, חישוב ההוצאות וקביעת מסלול השיט דורשים תכנון מדויק כלכלית וגם ימאית. ישבתי לילות מול המחשב כשאני אוסף מידע על ההשכרה וגם מתכנן את נתיב השיט בין האיים ביוון.

המפגש שלי עם עולם השיט היה מקרי. לפני שנים חבר שכנע אותי לצאת לקורס משיטים, מה שנקרא סקיפרים. האמת, אני חובב ים אבל שיט לא עניין אותי במיוחד. אך החבר לחץ עליי, וכך פסענו יחפים למחצית שנה של לימודים קשים על סיפון הספינות. בקיצור, בלא חמדה הלכתי ללימודים אלה, שלוו בריח ובטעם המלוח של הים. הרישיון היה קשה להשגה לרבים וגם אני התקשיתי, אך בסופו של דבר הוסמכתי, ולמרות שמאז ועד היום אף פעם לא השתמשתי בו, מדי כמה שנים חידשתי אותו, מה שחייב בדיקות רפואיות והמתנה מעצבנת בסניף הדואר הקרוב לביתנו לתשלום האגרה. עתה, כשאני כלוא במושבי הצר במטוס, המילים של חברי זכורות לי היטב:  "עוד תראה, אתה לא תצטער, פעם תזדקק לרישיון הזה," וטפח על כתפי.

בינתיים, בהתבוננות למטה מחלון המטוס, חזר ׳מופע ענני הכבשים׳. ׳עדר׳ של עננים עדיין שוטט בשמיים ללא רועה וחליל. ה'עדר' הלא מאורגן הותיר כמה ׳חורים׳ בין הכבשים־עננים שאפשרו לי לראות את הים. ובים נחו בשלווה, מוקפים בגוני־טורקיז, סדרה של איים קטנים. האיים כמעט מחוברים, נראו כזנב העקרב ועוקצו. על אחד מהם, הגדול יותר, היו כמה עצים מוכי רוח וחול לבן שגלש אל הים. מחשבותיי נדדו בין המראות לבין הזיכרונות מחגיגת יום ההולדת. חשבתי: אם היו מנסים לשכנע אותי לא לצאת למסע ההזוי כנראה הייתי נשאר בבית, כולא את יצר ההרפתקנות ולא יוצא להרפתקה. האמת, עד שעליתי למטוס הצטערתי על המהלך. אפילו כשהמטוס המריא אמרתי לעצמי: ״תמיד אוכל לסגת, לחזור הביתה, אומנם עם זנב מקופל וללא כבוד, אך בכל זאת למרות ההשפלה אהיה מוגן בביתי מהשטויות של עצמי.״ אי נוסף התגלה בלב הים – רובו שטוח וצמחייה ירוקה נשלחת ממנו אל מי הים כמו פיצה משוטחת. במרכזו התרומם הר חביב. דמיינתי את הגלים הרכים המתרפקים על חופיו. כאמור, אף פעם לא נסחפתי באהבה יתרה אל הים. עבורי היה הים נעלם גדול. סקרן אותי הרגע שהשמש יורדת, נעלמת מאחוריו וזה האות לבוא הלילה, אך מעולם לא התפעלתי ממראות שקיעה או זריחה. אלה לא עשו לי את התחושה הרומנטית. התפעלתי יותר ממרחבים של אביב ירוק, משדות של רקפות וכלניות, אך גם אלה לא הביאו אותי להתפעמות לירית. בטיולים עם ילדיי דקלמתי די בשיעמום את מבנה הרקפת, הרצאה קטנה על הכלנית, על החיפושית שפוקדת אותה או צטטתי הסברים שקראתי באיזה מקום. הילדים השתעממו, התחילו להתייחס לענפים יבשים בצידי השביל ולשחק ביניהם. הבנתי שתפקידי נגמר. ילדיי לא חיבבו אותי, ואני לא התאמצתי שיעשו כן.

למסע השיט הזה יצאתי לא מוכן. בתמימות חשבתי שאין בעיה לצוף על הגלים, לנחות באי, לרבוץ על החוף עד שאצור עם גופי גומה עמוקה מספיק ואעבור לרביצה הבאה באי נוסף. מחשבה נכונה, אך חסרת בסיס כמו כל התוכנית הקפדנית אך חסרת ההבנה שלי. אחד מילדיי שאל אותי, אחרי שהובן שמנוי וגמור עימי לצאת להרפתקה: ״ממה תחיה? הרי אין שם סופרמרקט על המים.״ השבתי בשקט של ידען ובמלוא הרצינות: ״אני אסתדר, אל תדאגו.״

לקראת יום ההולדת ה-61 כבר הייתי מוכן נפשית. בררתי לעצמי ציוד. צ'ימידן בצבע חאקי היה מונח בחדר השינה, ומדי פעם הייתי זורק אליו פריטים חיוניים לשהייה ממושכת. מעשים ומילים הבהירו לרעייתי שאני רציני בהכרזתי על היציאה למסע. מכיוון שכך, היא ניסתה להסביר לי, בחוסר סבלנות, את חוסר ההיגיון לצאת למסע לבד מפאת גילי, חוסר ניסיוני וכו׳. בהמשך הוסיפה ומנתה את הקשיים: הגלים, התושבים, עצי הקוקוס (שלא קיימים ביוון), תנאי הים והחשש שכנראה יגרפו אותי כניצול מספינה טבועה לאחר הסערה הראשונה. לרגע הרגשתי שהדוברת (רעייתי) מכירה היטב את איי יוון או שהיא שייטת מקצועית, למרות שהיא בדרך כלל עכבר יבשה. לאחר ששטחה את משנתה הסדורה והמפחידה הגיעו טיעונים מעשיים יותר: ״מאיפה אתה יודע להשיט סירה? מאיפה יהיו לך מים? אוכל? איך תעשה כביסה? הרי בחיים לא הגעת למרחק של מטר ממכונת הכביסה.״ חייכתי אליה בנימוס, אמדתי אותה בעיניי מלמטה למעלה כדרך הקשוחים שבגברים ואמרתי בשקט: ״הכול יהיה בסדר.״ כדרכה של אישה פגועה, היא חיפשה אחיזה שפויה בדרכו השטותית של בעלה, התקשתה להבין איך זונחים חיים כל כך בטוחים לטובת חיים מלאי סכנות. עתה, בגובה שיוט המטוס, דמותה נעלמה, נמוגה מול עיניי בתכול השמיים, נבלעה בין ענני הכבשים. אך גם המציאות נשקפה מבעד לחלון, והיא הלכה והתקרבה. האם בשנה האחרונה חייתי באשליה? מרחבי הים שנפערו פתאום בין העננים נראו לי מפחידים יותר. מחלון המטוס ראיתי על פני הים יאכטה זעירה, ג'וק זעיר מוקף בהמון ים, קטנה ועלובה בתוך כל השממה הכחולה. שם אני אהיה?

נציג החברה המשכירה יאכטות חיכה לי כמסוכם בשדה התעופה. כמה ניירות וכמה חתימות, החלפת כספים מיד ליד, הכול היה רשמי, קר, נטול שמחה והתרגשות מהמעמד ומהשינוי שעובר עליי. הנציג אפילו לא הישיר מבט לעיניי. בשבילו זו הייתה עוד עסקה עם תימהוני. ביקשתי בעיניו זיק של השתתפות בהתרגשותי מהרגע, מהמעמד, אך כלום. ובכל אופן ריגוש עז הילך על גבי, חלחל לאזור הלב והציף בחום ההרפתקה את החזה. הניירת הייתה פשוטה, הנציג לא חקר הרבה אם כבר שייטתי עם ספינה יחסית גדולה בים הפתוח, אפילו לא בחן את רישיון המשיט שלי. הוא דחף לידי ספר עבה ובו מפות שונות של איי יוון, קימץ בדברי הסבר והדגיש בכמה מילים את הסכנה בעלייה לא מתוכננת על ריף סלעים בלב ים, שיכולה להיגמר גם באסון כלכלי. הנציג הנמרץ, שנראה מאוד ממהר, מסר לי את ניירת הסירה והתחפף במהירות מהמקום, לא לפני שהסביר לי משהו באנגלית מהירה על ביטוח והשתתפות עצמית. הוא הוסיף עוד אזהרה על רוחות באזור השיט, ציין את מספר הטלפון של המשרד והסביר שהם בקושי עונים לטלפונים כי לרוב הם לא נמצאים במשרד. "אתה יודע, זו לא בדיוק העונה," סיפק הסבר דחוק. שאלתי: ״טלפון נייד?״ הוא אמר שאין להם. לבסוף נתן לי מספר טלפון ארצי בו אוכל לברר את תחזית מזג האוויר. הוא לא בטוח שהם יענו אבל כדאי שיהיה לי את המספר לכל מקרה. הנציג מיהר לסיים את המפגש הקצר, דחף לידי מפה שעליה סימן את מיקום המעגן שם ממתינה לי הספינה, לחץ את ידי בלחיצה רפה ונעלם במהירות.