משהו מהחיים/ בעצם, למה לא?

מעט לפני שבע בבוקר, אני יושב במכוניתי, זמני בידי, ממתין לפתיחת מקום מסוים. שמש בוקר חביבה, ברדיו מתנגנת מוסיקה נעימה, והכל בסדר. מרחוק אני רואה אישה יוצאת מכניסת ביתה ומתקדמת מולי על המדרכה. ככול שמתקרבת מתגלה כאשה נאה, אני מבחין בהשקעה שלה בהופעה החיצונית, חולצה מיוחדת שזורה בשני צבעים, מכנסיים נאות בצבע מתאים שמחמיאות לגופה. מהלכת בנעלי עקב נמוך, על צווארה ענק השולח לפניה זהרורים. שערה עשוי היטב מהלך בגל נאה שעוקב אחרי קצב הליכתה. מאופרת באיפוק סולידי. אין ספק האישה במיטבה. השקיעה בהופעה לקראת היציאה ולטעמי הצליחה בבחירת הבגדים, איפור, שרשרת וכו'. שהיא חולפת לידי אני משפיל מבט, ושולח אליה בגניבה מבט אחד (אחד!!!) של הערכה. הבחנתי בהרף עין שהיא מתחננת למבט אחד של הערכה. רק יצאה מביתה אולי זקוקה לאישור בלי מילים של העין הראשונה שרואה שמאמציה לא היו לשווא. אך לא, מבטי מושפל ולא פוגש את עיניה.

אחרי שחלפה חשבתי, למה? למה לא שלחתי מבט אחד, חיוך של הערכה אליה והנה עשית לה את כל היום, או לפחות את הדרך עד לאוטובוס. הבושה, מסתבר, הורגת אותנו הגברים.