איור: דובי זכאי

סיפור קצר/ פרידה איטית מדי

נגיעה

המסכים מעל ראשו ריצדו, לחשו בשקט את מצבו הרפואי. טיפות גדולות זרמו בצינורית השקופה אל זרועו שהכחילה מרוב דקירות. היא שלחה יד רכה והיטיבה את השמיכה שכיסתה אותו. הוא הניע בקושי את ידו שצנחה אל השמיכה שבורה וכואבת. ניצוץ אחד של חיים זהר לרגע מעיניו, עטופות באדמומיות.

הריסים הארוכים שכה הקסימו אותה נשרו ונעלמו. כבדות היו עיניו. צבען החי, הירוק, כבר התמזג עם אפור דלוח והן נותרו כבויות ועצובות. לרגע הבהיקו אליה. בכוח אחרון הרים לאט את ידו, רמז לה להתקרב. כשפניה היו קרובות לשלו, התבונן אל יפי עורה, אל צחות צווארה, אל המפל השחור של שיערה שליווה כל תנועה של ראשה. עתה הרים בקושי את ידו, בגב אצבעו ליטף את מצחה, האצבע רעדה כשהילכה במורד המצח, מערבבת קלות את הגבות הדקות. כשירדה אצבעו אל עיניה, עצמה אותן בחוזקה. מחוסר כוח ליטף את ריסיה הארוכים, גב אצבעו בער במורד לחיה. היא כפפה עצמה מעליו, עצומת עיניים, מלווה את מגע ידו. כשהגיע לשפתיה נעה אצבעו לרוחבן. צל של חיוך חיוור הסתמן על שפתיו. הסנטר החלק ומורד צווארה הארוך, נרעדה שידו שסקרה את גופה. היד העייפה נשמטה בחוסר כוח, נחה חיוורת ורזה על השמיכה החומה, הגסה.

המילה

מבעד לחלון כבר עלה החושך, הזדחל כצל כבד בין הבניינים, טיפס באיום על הקירות בחוץ, ביקש לסור פנימה לעטוף בשחור הלילה, לדחוק את האורות. היא ניגשה לחלון, הסיטה את הווילון, התבוננה החוצה אל החושך המטפס, ואחר הסתובבה ועמדה ליד מיטתו, סוקרת את המסכים. נקודה עייפה הילכה מצד אחד של המסך לצד השני, משרטטת דרכה בעליות וירידות. ראשו החיוור נח על הכר, שפתיו סדוקות. הוא העביר לשון חיוורת על שפתיו, אסף כוח ולחש לה: "את יודעת כמה אהבתי אותך."

חיוך דק עלה על שפתיה: "אהבתי?" חייכה, "זהו? אתה כבר לא אוהב?"

צל חיוך עלה גם על שפתיו: “כן, אהבתי. יותר לא אוכל לאהוב."

היא כופפה את ראשה ונגעה קלות בשפתיה על מצחו. אספה את ידו הנרפית, נשקה ברכות לגב אצבעו ולחשה: "אבל אני עדיין אוהבת, דואגת".

הוא כבר לא שלט בדמעות, והן זרמו.

הצעקה

"אחות, אחות, בואי מהר, קרה משהו."

היא מיהרה אל הדלת. נשמתה התקצרה, תיקה נפל על הרצפה ותוכנו התפזר.

האחות הגיעה. קרה, מקצועית, הביטה אל המכשיר. היא ידעה את האמת. "אני מציעה שתמתיני בחוץ עד שאסיים לטפל בו." לא היה טעם לקרוא לרופא. ידה המקצועית בחנה את הדופק, נגעה בעיניו. "חבל," לחשה האחות לעצמה. בחלוקה הלבן התכופפה אל הרצפה, אספה את תוכנו של התיק שהתפזר. סגרה את התיק, משכה באטיות את הווילון שמקיף את המיטה ויצאה למסדרון. היא, עמדה מול האחות קפואה, דוממת וחיוורת, מחכה למילה. האחות בלבן, הושיטה לה את התיק ולחשה: "אני משתתפת בצערך, הוא כבר לא סובל."

הנסיעה

היא העדיפה לרדת ברגל. לאט מדדה כל מדרגה בחדר המדרגות החשוך. מחשבות ערפלו את עיניה. כשהגיעה לקצה המדרגות, האיטיות חלפה. היא הזדקפה, שלחה יד והיטיבה את שיערה. לרגע התבוננה בדמותה המשתקפת בחלון. עתה עקביה כבר השמיעו את הנקישות הקבועות של מצעד בוטח, מנגינה של צעידה לא מהוססת. כשהגיעה למכונית פתחה את הדלת. האור הפנימי האיר את האחר – פניו בריאות, שיערו מלא ועיניו שוחקות אליה ברכות. "מה קורה?" שאל. "הוא מת." אמרה. לרגע עמדה דממה. הוא הנמיך מעט את קול הקריין ברדיו, כיבה את האור הפנימי במכונית, שלח את גב אצבעו אל פניה. ידו גלשה במורד מצחה, התעכבה על עיניה, שיחקה בריסיה. אחר עיגל בגב אצבעו את לחיה. האצבע התערסלה בין שפתיה וגלשה אל צווארה. גב אצבעו נשלחה אל מפתח חולצתה. "אוהב אותך מאוד," לחש לצלילתה. "גם אני אותך," לחשה. הוא הזדקף במושב: "ניסע לאכול?" וכך נפרדנו ממנו. ממנה וממנו. היה עצוב.