יום השואה/ עטוף בזיכרון

כמעט מדי שנה אני מעלה את הכתבה שלי שהתפרסמה בזמנו ב'מעריב' ליום השואה במשך השנים כתבה זו הפכה לזיכרון פרטי שלי לשואה הפרטית של המשפחה שלי, סבא, סבתא, דודים ודודות שאף פעם לא הכרתי, וגם זיכרון כואב של המשא הכבד של היגון שסחבו הורי בקרבם כל חייהם. הם השתדלו ביכולתם הדלה להרחיק את סיפור השואה ממני

בילדותי, בערב יום השואה היה משתלט על הבית שקט מוזר, אפלולית הבית הייתה מוארת בנרות זיכרון, אש הנרות הרקידה צללים כהים על הקיר. אמי, ז"ל, סובבה בבית כמחפשת פינה למעט רוגע, עיניה תפוחות ואדומות ומבטו של אבי ז"ל נדד למרחקים. שניהם, שתי נפשות אומללות שאיחדו עצמם למשפחה אחרי שאיבדו את יקיריהם במשרפות. כילד משותף שלהם הייתי קרן אושר בחושך השכול. כילד לא הבנתי את תפקידי במיוחד בערב וביום השואה, דווקא ביום העצוב מיהרתי לצאת מהבית, האווירה הקודרת שנחה על חדרי הבית הוציאו אותי החוצה, למרחבים, אלה היו ימי התכנסות של הורי בתוך עצמם והרגשתי שמקומי לא שם. כדרכו של ילד, זנחתי את חוט התוגה בבית הקודר לטובת משחק דודוס' סוער עם ילדי השכונה. שנשמעה הצפירה הארוכה והרעידה את נימי ליבם של הורי חייבתי את עצמי לעמוד, לא בדום מתוח, לא הרכנתי ראש. בגניבה הזזתי רגל, יד, החנקתי ללא הצלחה צחוק טיפשי. כעין מחאה פרטית על שגזלו לי יום בחיים, באותו היום מילאו את דפי העיתון תמונות ממחנות ההשמדה ותמונות של ניצולי המחנות, שלדי האדם אומללים הביטו אלי מעמודי העיתון. כילד שנולד וגדל בארץ חופשית, עם צבא חזק, הבטתי בתמונות בבוז מופגן, איך הלכו אלה כצאן לטבח.

השקט הנורא בבית מילא כל פינה אפלה, לא תרם לי להרגיש את המעמד. הורי למזלם הגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, לא סבלו בגופם ונפשם את אימתם הנאצים. אבי ז"ל הגיע לכאן כחייל וניסה בדרכו הדלה להציל את היקר לו משפחה, אישה וילד שנותרו טרף לציפורני הנאצים, הוריו וכל אחיו עלו בעשן המשרפות. אמי היקרה, שבמשך כל השנה צער העולם היה מונח על כתפיה הדלות, ביום השואה הייתה ממלאת את הבית בנרות לזכרם של שמונת אחיה ואחיות ולזכרם של סבי וסבתי. כל זכר למשפחה נמחה. סבא וסבתא משני הצדדים שלא זכיתי להכיר. אף מילה לא נאמרה בבתינו על המשפחה שעלתה לשמים בתיווך האכזרי של הגרמנים במשרפות ובמיתות שאין לדעת. כך היה היום הנורא מזדחל אל בתינו, מביא עמו זיכרונות של צל כהה, לועג, המרקד על קירות הבית לאור הנרות. השתיקה הנוראה של הורי שטרחו להסתיר מפני כל עובדה כל זיכרון הקשור לשואה הפרטית שלהם, אף פעם לא דיברו בבית גרמנית או פולנית, הורי הקפידו לדבר איתי רק עברית, רהוטה וברורה וספרי הקריאה רק בעברית. ברגעי החסד המעטים בין הורי וביני שהוקדשו לזיכרון המשפחות שנמחו הוזכרו רסיסי עבר בקצרה וביובש. שגדלתי מעט הוסבר לי שדף חדש נפתח בחיי המשפחה, ילד חדש, חיים חדשים, ארץ חדשה ואולי עתיד חדש. רק קשר אחד נתפר ונמתח מאותם הזמנים ועד ימינו, השם שהורי נתנו לי דב, (בייר), זה היה שמו של סבי, אביו של אבי, המזעזע יותר שזה גם היה שמו של הילד של אבי שנרצח במשרפות. וכך, מדי יום שאבי קרא בשמי אני מניח שלנגד עיניו עלתה דמותו של בנו ואביו את הצער והכאב לימים ראיתי בעיניו.

כאשר בגרתי, למדתי לכבד את יום השואה והגבורה …בפקודה, כתלמיד ואחר כחייל, עמדתי זקוף, מרכין ראש, אך מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים, שאינם בהכרח ביקור בגיא ההריגה. המפגש הקרוב אולי הראשון עם מראות השואה היה לפני שנים שהייתי כבר אב לילדים, כשפסעתי למוזיאון לזכרם של הילדים שנספו בשואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות. אחזתי בידי בחוזקה את ידה של בתי הקטנה, היא, רכה בשנים התעכבה מול תמונת ילד, בן גילה, עיניו הגדולות מביטות בנו בייאוש ועצב עמוק, היא שלחה בי במעט ושאלה בפשטות: "למה?". לבושתי שתקתי כהורי.

אחרי שנים, בתי הקטנה בגרה ונסעה כתלמידה בחטיבות העליונות לפולין. רגע לפני הנסיעה שלה יצאתי לסיור וירטואלי במחוזות המוות, באתר האינטרנט של "יד ושם". ביד רועדת הקשתי את שמות המשפחה שנמחקה, מיד עלו מול עיני רשימת משפחה שמעולם לא הכרתי, סבא סבתא משני הצדדים, דודים שמעולם לא היו לי, אף פעם לא צבטו בלחיי וציינו עד כמה גדלתי. בנפש סוערת גילתי בין המסמכים את הבקשה היבשה של הורי האומללים, הם שלחו קריאה נרגשת לעולם בשנות החמישים של המאה הקודמת לנסות ולמצור את קרוביהם שאולי ניצלו, זיהיתי את חתימתם הנרעדת ואני מניח שספוגה בדמעות. רגע לפני שבתי יצאה עם המשלחת לפולין צרפתי לתרמילה מכתב ובו שמות כל בני המשפחה של הורי, בקשתי ממנה שתפתח את המכתב ביום השני לסיור. בסופו של המכתב, בקשתי שתקרא את שמות בני המשפחה באחד הטקסים באתרי הזיכרון בחו"ל, בקשתי שתקרא בקול צח וברור, בקשתי לבל ירעד קולה. יומיים אחרי שטסה לחו"ל הגיע שיחת הטלפון מפולין. בצידו השני של הקו בתי הבוכה, היא תארה באוזני את שלבי ההקראה של שמות בני המשפחה, לרגע, כך סיפרה לי, לא רעד קולה, בגאון ומול הדגל קראה את כל השמות בקול ברור וצח. עתה אתי בטלפון הרשתה לעצמה להתפרק בכי. הבנתי שהקשר שלא היה קיים ביני לבין יום השואה מתחיל להתחבר או אולי מבלי ידיעה ממשיך להתחבר.

אני מתכופף ממרום גילי לאסוף את שברי הזיכרונות המעטים, את שברי המשפחה. בכל שנה אני מעמיק להבין את העצב העמוק של הורי, את התוגה שליוותה את חייהם. היום אני נושא בשמם את צרור הנרצחים, עטוף בזיכרון השואה.