ראיתי/ של מי הכותל הזה?

אחת לכמה חודשים אני מרגיש צורך לטפס לבירה, לכותל. לטעמי זה המקום הכי קרוב לקדוש ברוך הוא, איני בן אדם דתי, הפניה שלי לבורא עולם נעשית במילים פשוטות, כשיחה בין אנשים ללא תפילה, ניגון, פשוט וישיר להגיד בדרכי התמימה: 'תודה'. וכך אני מטפס במכוניתי לבירה ירושלים, בדרך כלל זה ביום שישי בשעות התפר של כניסת השבת. זו שעה נוחה יחסית, ללא פקקים, יש מקום חניה מחוץ לשער האשפות. באותן שעות קסומות השמש שולחת קרני זהב שמוסיפות קדושה לאבני הכותל, בפעמים הקודמות שביקרתי בשעה זו נתקלתי בתופעה נפלאה, רחבת הכותל נמלאת בצעירים חובשי כיפות סרוגות, לבושים בחולצות שבת לבנות, מנגד חבורות של עלמות צעירות ונאות, דתיות כמובן, כל הנוער הומה ודי מעורבב ברחבה שמעל הכותל. רכלנים מהמגזר מספרים שממפגשים אלו נולדו כמה שידוכים.

הפעם קצת איחרתי, הגעתי למקום אחרי שירד כבר ערב על ירושלים, הכותל היה מואר באור יקרות, ואת עשרות הצעירים עם הכיפות הסרוגות החליפו המוני חסידים, לבושים בחלוקי משי שחורים ושטריימלים ענקים מפארים את ראשם. אלה התפללו בלהט בקבוצות סמוך מאוד לאבני הכותל, קבוצות מהם התכנסו ליד שולחנות תפילה ושרו שירי שבת. ברחבה מעל הכותל עמד קהל מעורב צופה, חילוניים, דתיים, הרבה תיירים, מבוגרים, צעירים, ישראלים כמוני שבאו כמוני לקבל את השבת קצת אחרת, גברים, נשים כולם עמדו רוחשים ומבטים אל אבני הכותל.

עוד לפני שירדתי לאבני הכותל סובבתי בין הקהל הרב, רוח צוננת של סתיו הרעידה את מי שהגיע נטול מעיל. בין הקהל הרב ברחבה העליונה סבב חסיד מבוגר, עם שטריימל ענק, דווקא בצבע לבן ובגדי משי של שבת, גם הם בלבן, זקן ארוך ודליל פיאר את פניו, לפניו התהלכה בטנו הגדולה וידיו מסוכלות אחרי גבו, הוא סבב ברחבה העליונה כגביר בחצרו, עיניו הקטנות משוטטות בעצבנות על פני הנמצאים ברחבה.

לפתע ה"גביר" קלט ילד רך, תייר שהגיע עם הוריו לכותל, הילד ישב בפינה נצמד בגבו אל הגדר המפרידה בין רחבת הכותל ולבין המרפסת העליונה, נראה שעצם המעמד של הכותל, הקדושה, אולי השבת שנכנסה ריגש אותו והוא כתב בעט כנראה את רשמיו בפנקס קטן. העיניים הקטנות והחודרות של ה"גביר" הלבוש לבן קלטו את מסע העט בפנקס הקטן שבידי הילד, הילכו המתון של ה"גביר" התחלף במסע נמרץ וזועם לעבר הילד, כאמור הילד תייר שאינו מכיר בדיוק את חוקי קדושת השבת, הגביר רותח מזעם, אדום כולו התייצב מול הילד הנפחד צרח עליו (ביידיש כמובן), ומבין בליל הצעקות הבנתי 'שבס', גוי, כופר. הילד האומלל פחד להרים את עיניו אל הגביר בלבן וסוכך על פניו מפחד שאולי תבוא מכה, אימו (האמיצה יש לומר) נעמדה כחומה בין ה"גביר הזועם" לבין הילד. ה"גביר" בלבן הניף את ידו ובכוח רב ובגסות דחף את אימו המופתעת של הילד עד שזו כמעט ומעדה על הרחבה, הוסיף עוד פסיעה נמרצת כולו אדום ונפוח, חטף את העט מהילד, זרק אותה על הרחבה ורמס את שרידה במכות רגל אכזריות. צרח על האישה ושלח אצבע מאיימת אל הילד.

שוב הניף את ראשו, שיכל את ידיו אחרי גבו, שלח את הבטן קדימה כאילו הוא השוטר של אלוהים וצעד אל חבורת צעירים חובשי שטריימל שהקיפו אותו כחומה והמו מסביבו בשירי שבת חרישיים. שניסינו להתערב, חבורת חובשי הטריימלים הסבירו לנו שהם מוכנים בחפץ לב להתגבר על קדושת השבת, להניח לרגע בצד את השטריימלים המפוארים לטובת קצת אלימות. ופטרו אותנו במשפט על 'שוטר האלוהים': "הוא קצת משוגע".

אני משלב משפט אחד שחייבים להוציא מהקשרו, ביאליק כתב בפואמה 'על השחיטה': "נקמת (דם) ילד קטן – (עוד) לא ברא השטן"