חיי בפקק/ לתת או לא לתת

לא, זה לא שיקול חשוב בחייה של נערה מתבגרת שדנה בינה לבין עצמה על החלטה לגבי הנשיקה הראשונה. מדובר פה על קרב, של מבטים ומוחות שמתרחש בפקקים של הבוקר, ערבי החג ובערב שחוזרים מהעבודה. כולנו אזרחים שלווים עד שמעצבנים אותנו. בפקקים הארוכים לאורך כבישי הארץ אנו מכירים את הנדחפים הסדרתיים, אותם אלה שמנסים להידחף מהשוליים לשורה הארוכה של המכונית הממתינות לגאולה ברמזור או בפניה, השאלה ששואל כל נהג סבלני, האם לתת לנדחף להיכנס או לא? מערכת השיקולים חייבת להיעשות מהר, אז הנה כמה האפשרויות:

א. אם תתעקשו סביר ששתי המכוניות יפגשו בתאונה קלה, אז נצטרך לעצור בצד, להחליף פרטים ובטח גם כמה אגרופים וצעקות. הנסיעה המשפחתית או יום העבודה יתקלקל.

ב. אם אני אתן לנהג האחר להידחק הוא יחשוב: איזה פראייר, בעתיד יעשה בביטחון גמור את אותו תרגיל לאחרים.

ג. מה אני צריך את זה, אולי זה בריון שרק מחפש היכן להשקיע את אגרופיו. המפגש יסתיים בשיניים שבורות טיפולים, לסת שבורה, פנס בעין וכו'

ד. אני עם רכב יחסית גדול הוא בטח לא יעז….

ה. אולי הוא ממהר, אשתו עומדת ללדת, הילד צריך קקי, החותנת קיבלה התקף לב,

ובינתיים… ההוא כבר נדחף, עתה ממתין הנדחף הבא, כנראה הרגיש שאני החוליה החלשה של הפקק.