יום השואה/ עטוף בזיכרון

כמו בכל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, כמו משואה וירטואלית אני מעלה את הכתבה שכתבתי לפני כמה שנים לקראת יום השואה. לזכרם של הורי שהצל הכבד של אובדן משפחתם במחנות העיק על כל חייהם. הכתבה התפרסמה ב'מעריב'. משהו אישי

בילדותי, בערב יום השואה היה משתלט על הבית שקט מוזר, אפלולית הבית הייתה מוארת בנרות זיכרון, אש הנרות הרקידה צללים כהים על הקיר. אמי ז"ל, סובבה בבית, עיניה תפוחות ואדומות ומבטו של אבי ז"ל נדד למרחקים. שניהם, שתי נפשות אומללות שאיחדו עצמם למשפחה אחרי שאיבדו את יקיריהם. כילד הייתי קרן אושר עבורם באופל השכול. לא הבנתי את תפקידי, כבר בערב יום השואה מיהרתי לצאת מהבית, אלה היו ימי התכנסות של הורי, לא ימים למשובת ילדים. וכדרכו של ילד, זנחתי מהר את חוט התוגה בבית לטובת משחק 'דודוס' סוער עם ילדי השכונה. כשחלחלה הצפירה הארוכה והרעידה את נימי ליבם של הורי חייבתי את עצמי לעמוד, לא בדום מתוח, לא הרכנתי ראש. בגניבה הזזתי רגל, יד והחנקתי ללא הצלחה צחוק טיפשי. כעין מחאה פרטית על שגזלו לי יום. ביום זה מילאו את דפי העיתונים תמונות נדירות ממחנות ההשמדה ותמונות של ניצולי המחנות, שלדי אדם אומללים שהביטו אלי עם עיניים שקועות ברזונם וצערם מבעד לעמודים בעיתון. כילד בזתי להם, כמי שנולד וגדל בארץ חופשית, עם צבא חזק, הבטתי בהם בבוז מופגן, איך, איך אלה הלכו אלה כצאן המובל אל הטבח.

ובבית, השקט הנורא מילא כל פינה, השקט מתוך הכאב לא תרם לי להרגיש את המעמד, את היום המיוחד. הורי, הגיעו לארץ לפני מלחמת העולם, לא סבלו בגופם את אימתם הנאצים. אבי ז"ל הגיע לכאן כחייל, ניסה בדרכו הדלה להציל את היקר לו, אשה ובן שנותרו טרף לנאצים, הם, הוריו ואחיו עלו לשמיים בעשן המשרפות. אמי היקרה, שכל צער העולם היה מונח על כתפיה הדלות, ושמחת החיים ניטלה ממנה לעולם הייתה ממלאת את הבית בנרות לזכרם של שמונת אחיה ואחיות, לזכרם של סבי וסבתי שלא הכרתי, כל זכר למשפחתה נמחה. נזכרה לבטח בחיים המאושרים והעשירים שהיו שם ואלה נעלמו מחיי. מילה לא נאמרה בבתינו על שתי המשפחות שהפכו לאפר במשרפות, על החיים שנגדעו באכזריות רצחנית בארץ הרחוקה. כך היה היום הנורא מזדחל אל בתינו, מביא עמו זיכרונות של צל כהה, לועג, המרקד על קירות הבית לאורם של נרות הזיכרון. השתיקה הכואבת והנוראה של הורי הסתירה ממני כל עובדה הקשורה לשואה, הכוונה שלהם הייתה להגן ולשמור על נפש צעירה. אף מילה לא נאמרה בשפה זרה, גרמנית או פולנית הודרו מהבית, בבית דיברו רק עברית רהוטה וברורה ללא רעד או נגיעה בשפה שליוותה את המשפחות למשרפות. ברגעי החסד המעטים שהוקדשו לשואה הוזכרו רסיסי עבר משפחתי בקצרה. הוסבר לי שהעבר נשאר בעבר שלהם, לנו כמשפחה חדשה נפתח דף חדש נפתח בחיינו, ילד חדש, חיים חדשים. רק קשר אחד נתפר לחיינו ונמתח מאותם הזמנים, השם שניתן לי דב, (בייר), זה היה שמו של סבי. וזה היה שמו של בנו של אבי, שניהם הפכו לאבק אדם באש הכבשנים. וכך, מדי יום עמד מול עיני אבי זכרו של אביו ובנו, בדמותי, חוט דק של המשכיות.

כאשר בגרתי, למדתי לכבד את היום, בתחילה כצו פקודה, כתלמיד ואחר כחייל עמדתי זקוף, מרכין ראש, מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים שאינם בהכרח ביקור דמיוני בגיא ההריגה.

המפגש הראשון עם מראות השואה היה שבגרתי, כבר הייתי אב לילדים, פסעתי אוחז בידה של בתי הקטנה למוזיאון לזכרם של הילדים שנספו בשואה ב'קיבוץ לוחמי הגיטאות'. היא, רכה בשנים, חפה מכל רוע, הילכה עמי קרועת עיניים בתערוכה, מולנו צפו תמונות ענק של ילדים. ילד מצולם, בן גילה גרם לה לעצור, מהתמונה הביטו אלינו עיניו הגדולות, מביטות בנו בייאוש ועצב עמוק, אולי אחרי בכי ארוך ואולי שהבין שאין תקווה. והיא, שאלה "למה?". גם אני, לבושתי, שאלתי רק למה ושתקתי כהורי.

אחרי שנים, בתי בגרה, נסעה כתלמידה בחטיבות העליונות לפולין. רגע לפני הנסיעה שלה יצאתי לסיור וירטואלי במחוזות המוות, באתר האינטרנט של "יד ושם". ביד רועדת הקשתי את שמות המשפחה שנמחקה, ומיד עלו מול עיני שמות ומשפחה שמעולם לא הכרתי, סבא סבתא משני הצדדים, דודים שמעולם לא היו לי, אף פעם לא צבטו בלחיי, אף פעם לא הביטו בי בגאווה וציינו עד כמה גדלתי. בנפש סוערת פגשתי בכתובים את תחנוני הורי לקבל פרט, רמז על המשפחה שנותרה שם. בשנות החמישים של המאה הקודמת הם שלחו פעמים רבות קריאה נרגשת לעולם, לחפש את קרוביהם. זיהיתי את חתימתם הנרעדת על הפניות.

צרפתי לתרמילה של בתי מכתב, בקשתי שתפתח אותו ביום השני לסיור בפולין. בסופו של המכתב בקשתי שתקרא את שמות בני המשפחה, באחד מאתרי הזיכרון עוד הוספתי שתקרא בקול ברור וצח לבל ירעד קולה. שהגיעה שיחת הטלפון מפולין בצידו השני של הקו ילדה בוכה, היא תארה לי את שלבי ההקראה, לרגע, הבטיחה לא רעד קולה. רק עתה ששוחחה עם הבית בישראל הרשתה לעצמה להתפרק בכי. הבנתי שהתפר העדין שהתחיל בשמי ונמשך בהקראת השמות מתחיל להתחבר לחבל דק.

היום, כמו בכל שנה אני מתכופף ממרום גילי לאסוף את שברי הזיכרונות המעטים, את שברי המשפחה. בכל שנה אני מעמיק להבין את העצב העמוק של הורי, את התוגה שליוותה את חייהם. עטופים בזיכרון השואה.