הרהור/ יהודי ומוסלמי עולים לטיסה

סיפור קצר. לכאורה זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל אין בסיפור שום דבר מבדח. יש משהו מפחיד (הפוסט פורסם לפני כמה שנים)

בשעות הלילה, בשדות תעופה באירופה החיים נעצרים. המסדרונות ריקים מאדם, המדרגות מפסיקות לנוע, על החנויות הזוהרות יורד התריס וכבים אורות. במקומות נידחים באולם ההמתנה יש איים של נוסעים הממתינים לטיסה מתאחרת. כך היה השבוע באחד מנמלי התעופה של מזרח אירופה, בטיסה שאמורה לצאת דקה לפני חצות לארץ. אולם נידח, בקצה השדה, המון ישראלים יושבים, מנומנמים, ונפוחי עיניים, חלום אחד בראשם, להגיע כבר לארץ. כולם כבר סיימו למנות את האתרים ולספר על העסקים שעשו, חלקם שקעו בנמנום מיוסר בהמתנה לקריאת הרמקול הקורא לעלייה למטוס. בפינה רחוקה של אולם הנוסעים התקבצה

חבורה של מוסלמים. הגברים לבשו בגדים שמזכירים במעט את הגלימות הפשוטות ביותר של קאדפי, אך פחות צבעוניות, על ראשם נשאו תרבוש גדול. אחד מהם היה נראה כעותק מוקטן ומדויק של בן לאדן ואחר ניסה לדמות לו ללא הצלחה. הנשים היו עטופות כראוי בשחור, אפילו הרווח הצר לעיניים היה מרושת ברשת צפופה שאפילו יתוש רזה לא עובר דרכה. החבורה הזו התרכזה בקצה מרוחק של אולם הנוסעים. הישראלים בחנו אותם, מרחוק, בלי חיבה מיוחדת, הביטו בהם על השוני ומלמלו את ההתרשמות לעצמם, מקסימום לחששו באוזן לבת/ בן זוגם.

עוד אנו ממתינים ומעט החנויות שהיו פתוחות הורידו את התריסים, הזבנים נעלמו לביתם. שום מטוס לא המריא, דממה נחה על השדה למעט איש בטחון קשיש ופיסח, שדידה בין הדלתות לבדוק שהן נעולות. ההתנהלות של החבורה בצד הרחוק של אולם הנוסעים היתה רעשנית במיוחד, בלטה על השקט שנח על השדה. אחד מהחבורה, גבוה, עוטה גלימה לבנה, חבוש התרבוש ענק סובב מפעם לפעם ליד הישראלים הממתינים. אחריו השתרכה בדממה, "גוויה", (אשתו כנראה), חנוטה בתוך בגד שחור שאינו מתיר לחמוק אחד נשי לברוח מהבגד, חלילה שעין חומדת לא תראה. מבטו שטף אותנו בזלזול מתנשא. כדרכם של ישראלים הרגשנו את האיום המוסתר, אבל בכל זאת, אנחנו בבירה אירופאית מתוקנת וכדרכנו שתקנו.

והנה רגע הקריאה לעליה למטוס הגיע. בודקות קפדניות הגיעו אל מכשיר השיקוף, תור ישראלי, (שאינו דומה לתור) נמתח לאורך הקיר. השתרכנו בעצלתיים עם התיקים ושקיות הדיוטי פרי לעבר הבודקות ומכונת השיקוף. בזווית העין נראו שלושת זוגות המוסלמים קמים ומצטרפים לתור הארוך של הישראלים. נהמה שקטה של חשש עברה בין הנוסעים, אחדים לחשו על אוזן בת/ בן זוגם: "מה, אלה טסים איתנו?". ובכן כן, הם עמדו בתור, דווקא לא נדחפו. המבט המתנשא של הגבוה נעלם, ידיו עמוסות בשקיות, "הגוויה" הנסתרת בשחור נצמדה אליו. כך שאר הנשים נראות כלקוחות מסרט בלהות עמדו בתור הארוך. תחושה של אי נוחות עברה גל בין הנוסעים. כל אחד שלח מבט גנוב, חושש, בחבורה המשונה. (בפרט בדמות של כפילו של בן לאדן). החשש היה בלי קול אך ניכר על פני הנוסעים, אך איש, כיאה לציבור מנומס וממושמע, לא אמר דבר. החבורה עברה בדיקות ביטחוניות, אני מניח שהכל היה בסדר, אבל במשך כל הטיסה ליווה החשש אותי ואני מניח את שותפי הישראלים לטיסה שהנה, יקום אחד מהם ויכריז "זו חטיפה", או סתם יזעק אללה אל עכבר ונסיים חיינו כפירורים לדגים בים התיכון. זו לא היתה טיסה של 'אל על' ועל כך מאוד הצטערתי, במטוס ישראלי הייתי מרגיש בטוח יותר. ייאמר מיד שהגענו בשלום, הכל היה בסדר, בטיול הקבוע לשירותים בחלקו האחורי של המטוס ראיתי שהגברים הורידו את התרבוש המשונה, (הם נראו די עלובים בלעדיו), אחת הנשים הרהיבה עוז והניחה לציבור הזומם לראות את עיניה המאופרות.

למה כל הסיפור הארוך, אתמול סופר בחדשות על טיסה של חברה אמריקאית, הטייס נתקל בחבורה דומה שלבושה במחלצות מוסלמיות, תרבושים, גלימות ורעלות ועוד נספחים. הטייס הודיע חגיגית שהחבורה המכובדת נשארת בטרמינל, לא עולה למטוס שהוא מטיס. לא עזרו הפניות האיומים, הטיסה יצאה לדרך בלעדי החבורה המשונה. אני מניח שבמסגרת ה"ליקוק" העולמי למוסלמים הטייס האומלל סיים את תפקידו כטייס ברגע שנחת, והחברה שלחה נקודות מתנצלות כל המוסלמים. הארגונים המוסלמיים מיהרו לכנות את הטייס גזען, פשיסט ועוד כינויים שאינם ראויים. השלב הבא, כנראה, יהיה להחרים את חברת התעופה, להעלות את הנושא לדיון דחוף באו"ם ואני מניח שתשלח הודעת גינוי, אולי הטייס האומלל יאבד את ראשו בפיגוע מסתורי או יהיה נרדף כל חייו על יד מוסלמים קנאים כמו סלמן רושדי.

אבל נשאלת השאלה, מי יתחשב בחששם של מאות נוסעי אותה טיסה. מי יתחשב בשקט המפוחד שבו הם שרויים במשך כל הטיסה, קפואים במקומם, מחכים לאורך הדרך לרגע ההכרזה: המטוס חטוף. נכון, אין לשפוט אדם לפי מראהו ולבושו, אולי מבחינת שיפוטית זה נכון אבל הלב אומר אחרת.