ליוון הגעתי בחורף כדי לעבוד, לקחתי לי חדר על שפת מפרץ נאאפליו עם חלון גדול מול הים, בעיירה זעירה ורדומה בחלק המערבי מרינה קטנה עם כמה סיפינות דייגים ישנות, מגדלור אחד חלוד וכמה שחפים צווחנים עומדים עליו. שני עצי דולב ענקיים, עליהם כבר הצהיבו בשלכת. באתי לעבוד לסיים ספר שאני כותב, לערוך, אולי לקצר. הגתי למקום שבו נפשי מוצאת את השלווה. החדר התאים לי, בדיוק מה שדמיינתי, בכל פעם שארים את עיני מהמחשב אראה את הים, מרחבים של ים, בשעה זו עדר גדול של עננים אפורים זועמים ריחף מעליו. לכאורה הכל מתאים, התמקמתי, המחשב העט והמחברת הסתדרו על השולחן הקטן מול הים, מנורת שולחן ואפילו סדרתי את חפצי האישיים בארון הקטן.

רגע לפני שמתחתי את האצבעות לקראת קלידה ממושכת ורגע לפני שהשחזתי את המחשבה יצאתי לחנות הקטנה לקנות כמה מצרכים כהכנה להסגר שכפיתי על עצמי. בעלת החנות אישה מבוגרת וחביבה, (אגב, מכינה עוגות מעולות) שוחחה אתי בחיוך ובאנגלית שבורה הסבירה לי את תאוריית התיירות שלה: ״תראה את הנוף בחוץ, החורף ביוון לא פחות יפה מהקיץ, עננים, לפעמים שלג, הים משנה את צבעיו, העצים בשלכת,״ ובפרץ של התלהבות לקהל השומע (אני) ״תראה איזה יופי,״ מחנותה לא רואים את הים סתם רחוב אפור, אבל היא ידעה שאני אשלים בדמיון את החורף היווני. אחר התכופפה אל אוזני כלוחשת סוד: ״גם המחירים יורדים,״ ואז הבעת פניה הפכה כעוסה: ״אז למה המטיילים לא מגיעים אלינו?״ הנהנתי בשקט, מה יש לי להגיד, הפכתי לשותף לצערה וחש צער על הישראלים שלא מנצלים את היופי הפראי של יוון בחורף, במחיר ששווה לכל נפש, (אני משלם 28 אירו לילה לדירה) ההפסד של הישראלים. האמת אמרתי לעצמי גם אני לא מתכוון לטייל פה, ואחר אמרתי נחוש יותר לעצמי באתי לעבוד. שלמתי ונפרדתי ונראה שכל ההתלהבות ירדה ממנה שהחלק העיקרי של הקהל (אני) עזב את החנות. יצאתי אל האוויר הצונן עם שקית תפוחה של דברי מאכל בפרט מתוקים (זול מאוד בהשוואה לארצנו הקדושה) וחזרתי להתבצר בחדרי מול הים.

שהשמש צבעה את השמיים בגוונים של אדום וזהב ירדתי אל המרינה הקטנה, הרי אי אפשר ביוון בלי ללוות שקיעת שמש ראשונה, הרי אין טעם לראות שקיעה דרמטית של השמש עם עננים מהחדר? ולכבוד סיום היום יצאתי אל המזח הקטן. כמה סירות דייגים התנדנדו עם הגלים הרכים, הסירות קשורת בחבלים אל מצופים עתיקים, המצופים עטופים ב׳זקן׳ של צמחי ים בצבע תנודתם במים מלווה במחול איתי של ה״זקן״ ארוך של צמחי הים. בשעה קרה זו לא נראה אדם על המזח, גם הסירות התנודדו ריקות רק על אחת הסירות הקרובות אל המגדלור החלוד עמד ספן קשיש שקיפל את רשת הדייגים, על ראשו כובע צמר מלוכלך, רגליו נעולות במגפי גומי ומכנסיו מוכנסות לתוך המגפיים. לבש מעיל שחור, שתי רצועות גומי צבעוניות (שלייקס) מחזיקות את מכנסיו ונלחצות אל המעיל השחור. על רצפת הסירה בתוך דלי לבן גדול שייטו שלושה או ארבעה דגים שייטו בעצבנות, וחבטו במים בזנבם, צפוף להם. עמדתי על המזח לראות את עבודתו, הוא העיף בי מבט, זקן של כמה ימים טשטש את מראה פניו. הבחין שאני זר בסביבה בתחילה פנה אלי ביוונית ואחר פנה אלי בשברי אנגלית: ״אתה רוצה לדוג?״ צחקתי אליו: ״רק עכשיו חזרת, אתה יוצא שוב לים?״

״אין דגים בים״ צחק, הרים את הדלי הגדול ושפך את החבורת הדגים למים, אלה שחשו את החופש מיהרו להעלם בנפנופי זנב מהירים.

בשעה זו על הים נח ערפל שחוצה את התמונה הפסטורלית, בצידו השני של המפרץ ההרים והעצים נראים כאילו תלויים באוויר, הוא שלח מבט ארוך ועצוב בערפל שנח על הים הניח את הרשת והתיישב על ספסל הספינה.

״מאיפה באת? שאל.

״מישראל״ עניתי הוא מלמל משהו הוציא סיגריה הצית אותה ובענן העשן אמר: ״ישראל, הא, ישראל״ אחר נחה עליו רוח של קדושה והוא חייך: ״ירושלים, ירושלים הא״

״כן, גם ירושלים,״ עניתי ״אתה גר כאן במילי?״ שאלתי שאלה טיפשית, הרי ברור שהוא גר כאן.

לקח לו זמן לענות, זמן יווני, הוא סוקר את המרחבים של הים, את פס הערפל שנח על המים, הביט ארוכות אל ההרים מעבר למפרץ שם התחילו לעלות אורות הישובים כמו שביל מעופם של גחליליות.

״כן, כבר שישים שנה, נולדתי כאן״ ענה לאט. ״טוב כאן, השנה קצת קשה, אני לא יוצא מהאיזור, אין לי מה לחפש בחוץ לארץ, אף פעם לא הייתי. רק פעם אחת בחיים שלי הייתי באתונה. יש לי פה הכל, מה אני צריך״

הגשם החזק הפסיק את השיחה ומיהרתי לחדרי הצופה אל הים