לפני כמה שנים נסענו בערוץ נחל זומם ופראי בג'יפים למעיין קטן בהרי ירושלים. טיפסנו על סלעים, בולדרים בוגדניים ניסו להכשיל את דרכנו, בקיצור שביל רצחני שמתאים לג'יפים חסונים, ולמוסך תיקונים במחיר מופקע. בחלק מהדרך הלך לפני הג'יפים אחד מהחברים שעזר לכוון את הנהגים, הוא ניסה להגיע ל"דו שיח" בין הנהגים והסלעים. אחרי טלטולים רבים, לקראת המעיין, טיפסנו במעלה האחרון ובנהמת מנועים, התפרסנו ברחבה קטנה ליד המעיין. שירדנו מהג'יפים הבחנו בבדואי שישב ברגיעה מוחלטת ועסק בדליית מים מהמעיין. מילא עם המים עם דלי לחבית שנמצאת על משטח אחורי פתוח של טנדר סובארו. הסובארו מיושן, חבוט מכל הכיוונים, טנדר קטן בצבע צהוב דהוי, אדיש לגמרי לשורות הג'יפים ארבע על ארבע החסונים. אחרי כמה מילות ברכה לבדואי לא התאפקנו, הצבענו על הסובארו ושאלנו: "איך הגעת לכאן עם הסובארו החבוטה?

הבדואי, אפוף בשלווה, המשיך למלא את החבית, חסך במילים והצביע על השביל ממנו הגענו. איך יכול להיות? שאלנו אותו, עם הג'יפים שלנו בקושי הגענו. הוא המשיך למלא בשקט את המים ואמר: "נכון, באמת קשה, פעם הייתי מגיע לכאן פעמיים ביום עכשיו אני מגיע רק פעם ביום, קשה"

נזכרתי בבדואי החביב, עת חילצתי מתוך אגם בוץ, סמוך לתל גזר מכונית סיטרואן נאה. משפחה ישבה בתוך האוטו בייאוש מוחלט. אב המשפחה הסתובב חסר אונים ורגליו מבוססות בבוץ. אחרי שחילצתי את הרכב והוא עמד על שביל מבטחים, שאלתי את אב המשפחה: איך אתה נכנס עם רכב כזה לשביל בוצי?

והוא ענה לי: "שטויות, זה בשבילי כמו ג'יפ, זה רכב חברה". האת, יותר ויותר אני נפגש ברכבי חברה בשבילים שמתאימים לג'יפים. נהגיהם "נועזים/ או טיפשים", בדרך כלל חסרי אחריות, נכנסים לשבילים שלא מתאימים לרכבם. שוקעים, הורסים ולעיתים גם "שופכים" מנוע. לא כל שביל קק"ל מתאים לרכב פרטי, אבן אחת בולטת בשטח ואגן השמן מתבקע. כואב הלב לראות את הזלזול.

ולכל הנהגים ה"נועזים" הרכובים על רכבי חברה, דחילק חברים, אבירי ההייטק, קצת התחשבות. מצבנו הכלכלי מאפשר לנו לרכוש יד שניה מחברה, והכוונה לרכוש אוטו טוב במחיר סביר, אז תשמרו על הרכבים אם לא בשביל החברה לפחות בשבילנו. ועוד משהו לפחות חלק ממסלול הטיול אפשר ללכת ברגל.