בטיילי על פני הארץ אני נפגש עם אנשים שונים, כעין פסיפס (לא מייצג) מיוחד וצבעוני של הארץ. שמקלפים מעט את החספוס הישראלי מגלים את החומר היקר והמשובח שמרכיב את הישראלי לטוב ולרע. כלשון שם ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל" (1)

מתחת לכובע הבוקרים מציצות עיניים השקועות עמוק בתוך ארובותיהן, עיניים שצבען הירוק כבר כהה וסבך הגבות מסתיר אותן. ידיו ענקיות וגובהו כענק. זהו אחד מגיבורי רמת הגולן, אדם שצער העולם הכה בו, שיכל שניים מבניו. עתה הוא נושא תקווה אל ילדיו הנותרים שימלאו את ביתו בצאצאים רכים, נכדים. למרות גודלו וידיו החזקות, בפנימיותו שביר כחרס דק, שהוא נושא את עיניו אל מי הכנרת הכחולים דוק של עצב ממלא אותם. או אז, נוהג להוריד מעט את שולי כובעו כדי להצל על עיניו וכדי שלא יראו את הלחלוחית שממלאת אותם. את שבילי הצפון הוא מכיר ככף ידו, את משעולי חזירי הבר, את הצבאים המדלגים מעל הגדרות במורדות הגולן ואת עופות השמיים. מכיר את צבעי השקיעה מעל הכנרת. מדי יום ממהר ללוות את הערב היורד, ללגום את יופיים של הגוונים על המים, צופה ממדרונות רמת הגולן. הוא קשוב לפכפוך המים של המעיינות הקטנים ובאהבה מוליך לשם מטיילים. העצב שלו אינו נחלת הכלל. הוא עושה הפרדה בין חייו הפרטיים לבין דמותו בעיני אנשים, אך המכות שעברו עליו ניכרות בו, מעולם לא דיבר על בניו שאינם לא שלף אלבומים עשירים בתמונת מחייכות. מעולם לא ביקש שותפות באבלו אבל ביקש את המטיילים שילכו בשבילים אל המקום האוהב עליו ביותר, אל נקודת תצפית מרהיבה על הכנרת שהקים במו ידיו החזקות.

לעתים הוא מוצא פורקן זועם לכאב בעולם מסביב, כואב את השחיתות שאוחזת בכל, את תחלואי הבירוקרטיה הקשה, אבל את הקיטורים הוא משאיר לאותם רגעים נינוחים בהם נמזג תה צמחים רותח לכוסות הזכוכית. אחרי הוצאת הקיטור הזמנית צרות העולם נשכחות שברגע שמבחינים במשפחת חזירי בר העושה את דרכם בסבך, שורה מגוננת של אב המשפחה מקדימה והאם שסוגרת את השיירה אחרי הצאצאים. או שמתגלה צבי המנתר ניתור מרשים ונעלם בסבך, עדין הוא מתרגש מצבעם הסגול, הרענן של קוצי הקיפודן. ואת הזקיפות המתיימרת של קוץ. רק שמגיעים אל מעיין מפכה ורגליו טבולות במים הצוננים הוא מרשה לעצמו לשחרר אנחה כבדה. הצער והכאב שמונח על כתפיו החסונות מרפה לרגע, גולש וצולל אל המים הזכים. אחרי כוס התה חוזרים לחיים, לנחמדות, אל הידע הבוטני. באחד השבילים מתכופף אל צמח נרפה בצד השביל, מעמיק בחקר מבנהו, אולי כדי להיחלץ ממבוכת האנחה הכואבת, אז משתף גם אותי במבנה המורכב של העלים והאבקנים.