בימים אלה שעולם התרבות נחצה בין שני מחנות, יש מי שמניח בשקט גשר בין התרבויות. בלי דיבורים רק בבניה מוסיקלית. ערב של מוסיקה ופיוט עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד. …

לכל אדם יש חורים שחורים בחייו, אותם חורים שחורים של חוסר ידיעה וחייו חולפים לידם. חיי הארוכים רצופים במקטעים בהם הצל רב על האור, לא הכרתי, לא גילתי ובטח גם לא ידעתי. בשנים האחרונות אני נחשף למוסיקה אחרת בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית, לפתע עולם חדש של צלילים ופיוטים שהיה נסתר מאוזני מתגלה לי.

וכך הגעתי אל מוזיאון תל אביב לקונצרט של התזמורת האנדלוסית להרחיב את ידיעותיי המוסיקליים. המופע, קונצרט שנקרא ׳שירת המקום׳. מול אולם מלא ניגנה התזמורת בניצוחה הנפלא של המנצחת סיוון אלבר-בן חור. הקהל, ברובו שבוי, מכיר כל תו וכל מילה בפיוט, וכך רבים הצטרפו לתזמורת ולפייטנים בשירה ובמלמול. כאמור לגבי הכל היה חדש, גם החשיפה לפיוט וגם הקהל הרב המכיר ויודע.

שני פייטנים עלו להופיע, ושרו שירי קודש ופיוט קולם הרעיד את האולם. משה לוק, פייטן ובן למשפחת פייטנים ידועה, ואחריו עלה המורה והמחנך של דורות של פייטנים, מני כהן. שיאו של הערב שהצטרף הזמר והיוצר יונתן רזאל, יונתן התיישב לנגן על הפסנתר, ניכר היה עליו שהמאורעות האחרונים השפיעו עליו והוא פתח בקינה, תפילה, בקולו החם ובמוסיקה הרגישה שלו סלל דרך כשופר שיביא את הצלילים לפתוח שערי שמיים. יונתן שמעיד על עצמו שמשפחתו הגיעה מהולנד, לכאורה אינו קשור לתרבות ולמוסיקה האנדלוסית אבל האמן שבו הפליא לחבר בין הקלאסיקה (מוצרט, בטהובן) ובין המוסיקה האחרת ונראה שהוא חיי טוב עם שני העולמות.

ערב מוסיקלי אחר, אצלי השלים ותפר כמה חורים שחורים שהיו עבורי נעלמים. אני מקווה שהפיוט שיצא מתל אביב יביא את אלוהים להציץ אלינו למטה, להביא שקט ואהבה ללב הבריות, וגם להקים גשר חסון בין התרבויות והמחלוקות אצלנו בארץ.