לפני שנים הגעתי אל מבנה מוזר ויפה שצמח בלב שממה בשכונה נידחת במצפה רמון. שפותחים את הדלת ונכנסים פנימה מגלים את היופי ובעיקר את האנשים. מאז המקום התפתח גם אלה שאינם רוכבים מתארחים כאן. איך מכלום יוצא פרח מדברי?

הדבר האחרון שמזכיר מנחם שרייבר – רוכב אופניים, מראהו רחוק מרוכב שרירי, נמרץ ומיוזע. מנחם מזכיר פקיד נמרץ עם קרחת ומשקפיים. כתפיו שחוחות תחת עבודת הניירת הכבדה. האמת עד כמעט שנתיים מנחם הצדיק את הדימוי של פקיד מסודר. מילא תפקידים בכירים כמנהל הכספים של חברת 'אלקו תעשיות', לפני כן של מפעלי נייר חדרה. עבודתו ריפדה לו הכנסה נאה, משכורת משובחת והטבות הידיעות במשק. אבל, משהו גירד לו כל הזמן, הוא רצה לצאת מאפרוריות של פקיד בכיר ולעבור למשהו אחר, משהו שיצבע לו את החיים ויוציא אותו מהשגרה של עבודה/ בית, בקיצור יוציא אותו מהשעמום.

בת זוגו, אביבה אנג'ל שרייבר, ניהלה משרד גדול לגרפיקה ברעננה, משרדה טיפל בחברות ההיי טק, גם היא הכירה את התחושה של הלחץ והעמידה בלוחות הזמנים הקשים של התעשייה התובענית. ממשרדה בשרון ראתה דרך החלונות את המרחבים הירוקים, ומנגד, את חייה המתכלים מול מסך המחשב, גם היא חזרה מדי ערב תשושה והרוסה, בני הזוג חייו חיים עשירים אך משעממים בדירתם הנוחה בהרצליה.

וכך לאט לאט גמלה בליבם ההחלטה שצריך שינוי, שינוי דחוף לפני שפרק ב' בחייהם המשותפים יחלוף לבלי שוב. במהלך טיול לדרום עצרו לרגעים במצפה רמון הישנונית, מראות הנוף המרתקים, קירות המכתש וכוחו המופלא של המדבר ריתק אותם. שלוות נפש ליוותה אותם בחניה הקצרה והתחושה הנעימה הביאה אותם לרחרח באזור, מה אפשר לעשות בעיירה שנראית במבט קיצי כעיירה שחי בה אדם אחד, שאין לו כוונה לעורר את העיר הרדומה. אין תושבים ברחובות, בקושי בנק, סופר מקומי ובית קפה נטול יופי, תושבים שרובם חלמו פעם לעזוב אך התרגלו. אבל השלווה זרמה בעורקי הזוג, הוא הביט בה והיא הביטה בו, מנוע הטורבו בראשה של אביבה כבר עבד, בחלומה ראתה מבנה מתוק ומזמין שלכאן יגיעו מכל רחבי הארץ, בעיקר מהמרכז לראות את הנוף, לאכול טוב ולעשות משהו. את המשהו עדין לא מצאו. נסעו וחזרו, נסעו וחזרו ואז הבריק הרעיון, אופניים, כמו כפפה למדבר.

החברים המבוססים ממרכז הארץ כמעט התעלפו מהרעיון, בכל אופן הם זוג מקובל בחברה, בשנות החמישים והשישים, רגל אחת כבר בפנסיה, מה יש לכם בדרום המשמים? סתם מדבר מדבר ומדבר, אולי כמה יעלים וזהו. כולם גילו התנגדות למהלך, בגיחה הבאה למצפה רמון הם גילו בקצה הצפוני של הישוב כמה מבנים מטים לנפול. אלה היו פעם האנגרים שהמתינו ליזמים שיגיעו לפתח איזור תעשייה שוקק. שוקק לא היה כאן אף פעם, האנגרים הבסיסיים אוכסנו כמה מפעלים, חלקם כושלים ואחרים ששרדו איך שהוא. אחד מהאנגרים משך מיזם נפלא שמושך מטיילים רבים שנקרא "אדמה", משפחת הרקדנים בן גל יצרה כאן עולם נפלא לריקוד שמושך לכאן רבים. יתר המקומות גוועו אל שלוות המדבר, התפוגגו ונעלמו או חיים בקושי. בזמנו, הגיע לכאן עולה חדש מצרפת שפתח מפעל לשוקולד, רבים הגיעו במיוחד למצפה רמון רק בשביל ללקק את המתוק מתוק, אבל גם הוא התייאש וסגר.

החברים הצפוניים המשיכו ללחוץ כדי להניא את בני הזוג מהשטות שהם עומדים לעשות, אך הם בשלהם, אופניים במדבר זה בדיוק הדבר הנכון למקום. אחד האנגרים הכי זרוקים עמד למכירה, מזבלה שכלואה בתוך מבנה מתפורר, אך זה לא הפחיד את מנוע הטורבו של אביבה. בינתיים מנחם, הפקידון, תפס גובה, קומתו הזדקפה, משקפיו התנוצצו וכובע רוכבים נמרץ פיאר את קרחתו. כמה תכנונים של מהנדסים חברים ניבאו קטסטרופות, אבל בלחץ בני הזוג התגייסו החברים למאמץ. סוחר רהיטי מתכת הגיע לראות את המקום וראה בדמיונם של בני הזוג את התוצאה הסופית ונרתם לרעיון. בינתיים כבר אופניים היו על מנשא, מנחם יצא לרכיבות קלות בשטח, שרירי הפקיד השתרגו לגופו נצמד בגד רוכבים סקסי. אביבה, גם היא רוכבת, למדה את מסלולי המדבר ויחד התחילו לגמוע את החדירה לשקט המדבר, שניהם יחד לקחו חדר במלון המקומי כדי להתקרב לחלום.

מה שהיה האנגר עלוב ומצחין הפך לבית מתוק, מעוצב עד הפרט האחרון, כעין מקדש לרוכבי אופניים ומטיילים בדרום. לא בית מלון חמישה כוכבים אבל בית שנעים להיכנס אליו, בית חם. האנגר קיבל חיזוקים של בניה בחלל יצרו קומה נוספת וחילקו אותה לשבעה חדרים מתוקים בצבעים רכים של שנהב ואפרסק. מזרונים נוחים וכלי מיטה מפנקים ובכל דירונת קטנה היה גם חדר נוסף לילדים או לקבוצה של חברים. וילונות בצבעים תואמים וכל פרט ופרט נקנה מתוך אהבה ובלי קמצנות, ציור שמן, אורגנליים של האמן מוטי גולן, וגם של כמה אמנים אחרים השתלבו בתוך היופי והאסטטיקה בתחום ממלכה של אביבה. בקומה התחתונה הוצב שולחן אבירים רחב וחסון, סביבו כסאות מעוצבים, בחלק המערבי של האנגר הוכן סלון ישיבה, גם הוא בצבעי האפרסק והמנגו, כריות ענקיות שנעים לטבוע בהן, תנור ברזל ענק מחמם את כל החלל, (זוכרים כאן, במצפה רמון קר גם בערבי הקיץ, המקום 800 מ' מעל פני הים). תחמו את החצר התיקנו דק ארוך ובו כמה פינות ישיבה, נבנה גם מחסן לאכסן את האופניים שנועדו להשכרה.

כדאי שתדעו, את רוכבי האופניים מעניין יותר היכן ילונו האופניים שלהם לפני שידעו היכן הם יניחו את הראש בלילה, וכך הוכן מקום של כבוד לאופניים בטווח של הרף עין מהרוכב. הספקנים בין החברים באו בזהירות למקום, אמנם הסביבה חיצונית נראית מוזנחת, דלת צנועה מכריזה בשלט 'איי בייק' קטן על המקום, שנכנסים פנימה העזובה בחוץ נשכחת, המקום מזמין גם את חובבי הבטלנות שכאן הם יגלו שאפשר סתם לרבוץ, לקרוא ספר טוב באוויר המדבר ולא צריך למהר ולצאת לטיול אופניים.

בני הזוג שוחרי שיתופי הפעולה הבינו שהם זקוקים לעזרה מתושבי המקום, במצפה עצמה קצת קשה לצפות לעזרה, פה ושם תושבים גילו התעניינות, אנשי הרשות התגאו בפרויקט התיירותי אבל התעייפו מהמחשבה שצריך לעשות גם מעשים. בני הזוג חדורים ברצון לקרב את הנוער לרכיבה התחילו בקטן לארגן חוג רכיבה לילדי בית הספר ועדין מצפים לעזרה שהובטחה להם. בצר להם פנו לשכנים, מדרשת בן גוריון, שם נמצא יזם צעיר אסף אחד הבעלים של 'גיאופן', חובב גדול של רכיבה אשר מפתח מסלולי רכיבה, אסף ושותפיו גידל עסק חביב במרכז המסחרי הקטנטן. שני היזמים לא חשבו על התחרות אלא מה כל אחד יכול לתרום ויחד מינפו את האופניים למדבר, יתרונו של הר הנגב שגם בקיץ נעים כאן לרכב כאן. אסף פיתח מסלולים יחודיים של סינגלים ומנחם עבד על המסלולי על שפת המכתש, יחד תמכו אחד בשני כדי להגביר את המודעות, יצרו קשר עם חברות אופניים, אירגנו טיולים עם מדריכים מהצפון שמביאים עמם מספר גדול של רוכבים, יזמו הוצאת מפות טיולים מסודרות לרוכבי אופניים ודאגו לסמן את השבילים, גם חנות מכירה גדולה במדרשת בן גוריון, תמיכה טכנית בתיקונים. מנחם שכידוע בא מתחום הפקידות והניהול לא בדיוק הסתדר עם מתיחת שפיצים, תיקון פנצ'רים וכו', אחד מבני מצפה רמון עם ידיים טובות הפך להיות הסדנא הניידת לתיקונים דחופים.

מסתבר שהרוכבים "המשוגעים לעניין" זקוקים ל'פס' מהבית כדי לצאת לרכיבה מהנה במדבר בסופשבוע. הלחץ על הרוכבים מהאשה/ הבעל והילדים בשבת הביאו את הרוכבים המקצועיים להגיע למקום ביום חמישי בערב, לסיים את המסלולים בוקר יום שישי ולצאת חזרה הביתה כדי להספיק לארוחת שבת. חלקם שוברים את השבוע ביום או יומיים של רכיבה כדי להיות בסופשבוע עם המשפחה. הרוכבים שמגיעים עם בני המשפחה מעדיפים סופשבוע ארוך, שבו הם יוצאים לרכיבה בשישי בבוקר אחרי ארוחת בוקר טעימה שמכינה אביבה ועוד עובדת ממצפה רמון, ביום שבת הם משלימים מסלול ארוך יותר, המשפחות מצטרפות וגם הילדים. שישי בערב כולם יושבים אל שלוחן האבירים, עושים ארוחה ערב ראויה, קבלת שבת, אלה הם רגעי ההנאה של בני הזוג שרייבר, כאן, בסלון האנגר שלהם הם פוגשים את השמנת של תושבי הארץ, לא השמנת השבעה והשמנה אלא משפחות שתענוג להם לשבת איתם יחד ולהנות משיחה מרתקת, משחקים, בסופי שבוע המקום שוקק ורצוי מאוד להזמין מראש מקום מראש, כי שבעת החדרים הקטנים מתמלאים במהירות. מנחם כבר צפה את ההצלחה המתעוררת ומיהר לרכוש עוד שני האנגרים עלובים, מהר מאוד יטפח אותם למלוניות מתוקות בדיוק כמו בדגם הראשון של 'איי בייק'.

וכך חלום התגשם בפסח של שנת 2008 למרות הקשיים ולמרות הסביבה שרוצים מצליחים וזה ממלא את החיים. מול מציאות אפורה של עיירה ישנונית בדרום התממש חלום והפך למציאות אפילו יפה מהחלום. אמנם ההשקעה גדולה, החזרים מעט איטיים. אבל מה בדבר ההנאה שבנפש זה לא שווה את המחיר?

ולבסוף השלט שניצב ממש בכניסה ואומר הכל: "חברים – הם המשפחה שאנו בוחרים".

איי בייק מצפה רמון, רובע דרכי הבשמים, אביבה אנג'ל – שרייבר, מנחם שרייבר 052-3611115.