בימים שעולם התרבות נחצה בין שני מחנות, יש מי שמניח בשקט גשר בין התרבויות. בלי דיבורים רק בבניה מוסיקלית, של ערב של מוסיקה ופיוט עם התזמורת האנדלוסית הישראלית. …

לכל אדם יש חורים שחורים בחייו, אותם חורים שחורים של חוסר ידיעה וחייו חולפים לידם. חיי הארוכים רצופים במקטעים בהם הצל רב על האור, לא הכרתי, לא גילתי ובטח גם לא ידעתי. בשנים האחרונות אני נחשף למוסיקה אחרת, בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית, לפתע עולם חדש של צלילים ופיוטים שהיה נסתר מאוזני מתגלה לי.

וכך הגעתי לפני כמה שנים אל מוזיאון תל אביב לקונצרט של התזמורת האנדלוסית, סקרנות, אולי הרחבת הצללים, או הרחבת ידיעותיי המוסיקלים. המופע, קונצרט שנקרא ׳שירת המקום׳. מול אולם מלא נגינה התזמורת בניצוחה הנפלא של המנצחת סיוון אלבר-בן חור. הקהל, ברובו שבוי, מכיר כל תו וכל מילה בפיוט, וכך רבים מהצופים הצטרפו בקולם לתזמורת ולפייטנים בשירה ובמלמול. כאמור לגבי הכל היה די חדש, גם החשיפה לפיוט וגם הקהל הרב המכיר ויודע.

פתיחת הערב היה עם הרכנת ראש עצובה מול האירועים הרצחניים שהתרחשו ביפו וירושלים. המנצחת התזמורת, סיוון, נשאה תפילה ובקשה להחלמתם של הפצועים ותנחומים למשפחות הנפגעים. הקהל שמר דקה של התייחדות עם הנפגעים וגם נשמע מלמול וזעם עצור, וברוח עצובה זו החל המופע.

שני פייטנים עלו להופיע, ושרו שירי קודש ופיוט, קולם הרעיד את האולם. משה לוק, פייטן ובן למשפחת פייטנים ידועה, ואחריו עלה המורה והמחנך של דורות של פייטנים, מני כהן. שיאו של הערב שהצטרף ליד הזמר והיוצר יונתן רזאל, יונתן התיישב לנגן על הפסנתר הפסנתר, ניכר היה עליו שהמאורעות ביפו וירושלים השפיעו עליו והוא פתח בקינה תפילה, בקולו החם ובמוסיקה הרגישה שלו סלל דרך כשופר שיביא את הצלילים לפתוח שערי שמיים. יונתן שמעיד על עצמו שמשפחתו הגיעה להולנד ולכאורה אינו קשור לתרבות ולמוסיקה האנדלוסית, הפליא לחבר בין הקלאסיקה (מוצרט, בטהובן) ובין המוסיקה האחרת ונראה שהוא חיי טוב עם שני העולמות.

ערב מוסיקלי אחר אצלי השלים ותפר כמה חורים שחורים שהיו עבורי נעלמים. אני מקווה שהפיוט שיצא מתל אביב יביא את הקדוש ברוך הוא להציץ אלינו למטה, להביא שקט ואהבה ללב הבריות, וגם להקים גשר חסון בין התרבויות והמחלוקות אצלנו בארץ.