בדרך כלל אני נוטה חיבה לנמלים, בעיני ישנם שתי משפחות: נמלת השדה העמלנית הקטנה לה אני נוטה חיבה רבה. ומשפחה השנייה אינה מסתפקות במוץ וחיטה ואלה משפחה של פולשים שאוהבים מאוד את המטבח או ארונות מסוימים בבית. בדרך כלל פוגשים שיירה ארוכה של שודדות קטנות שמהלכות על השיש במטבח כאילו הן קנו את השטח בטאבו. בני המשפחה המפוחדים מיד שולחים אותי כנציג הגיבורים במשפחה לצאת להשמדת המזיקים. הרחמים על שיירת הנמלים נגמרים שהם מתחילים לייצר שיירה על השיש, כאן כבר יש חדירה לרשות הפרט והמשימה שלי לשלוח אותם במרוכז לפתח יציאת המים של הכיור.

מטלית הניגוב שליד הכיור הופכת לנשק קטלני. אני מרטיב אותה מעט, ועובר על כל השיירה עם המטלית הלחה – עד הכיור, שם, תחת הברז אני שוטף את המטלית וכל היצורים הקטנים מסתחררים במעגל המים היורדים ונעלמות בחור האפל של הכיור.

או אז אני מפרסם בחוצות הבית הודעה: "מיגרתי את הכוחות הפולשים", שאר בני הבית ממהרים לחזור למטבח כדי להכין קפה ארוחת בוקר ועתה הם חשים מוגנים. בינתיים ענייני מחוץ לבית קוראים לי, אני ממהר למכונית לצאת לסידורים. שאני ממתין בתור לבנק אני מרגיש עקצוץ באזור העורף, אני שולח יד אל העורף והעקצוץ יורד לגב, לא נעים לי בתור אבל זה משגע אותי ואני מתחיל להתפתל כדי להגיע לאזור המדוגדג. האנשים הממתינים אתי מתחילים להסתכל עלי קצת מוזר. הבנתי שאני נושא עלי נוקמת קטנה, אחת הנמלים שניצלה מההרג ההמוני במטבח, אני חייב לתפוס את הנוקמת הקטנה. אני עוזב את התור נכנס לאחת מכניסות הבתים בסביבה מוריד את החולצה ומכה בכוח על גבי. שכנה שירדה באותו רגע מיהרה לדווח עלי לרשויות ונמלטה בפחד. מיהרתי לרכב לחזור הביתה להילחם בנוקמת הקטנה במקלחת, בינתיים היא ערכה סיבובי ניצחון מדגדגים למדי על גבי ובנס השוטטות על גבי לא נגמר בתאונה.

במקלחת צדתי אותה, נמלה זעירה, ראש סיכה, המחשבה הראשונה למעוך אותה בכעס, המחשבה השנייה לקחת אותה בעדינות ולשחרר אותה מחוץ לבית.

מי יודע אולי החסד הזה ירחיק ממני נמלים נוקמות.